נירים הישנה - דנגור
קיבוץ נירים עלה לקרקע במוצאי יום כיפור 1946 על שטח שקנה יהודי מצרי בשם דנגור.
ליום עלייתה של נירים לקרקע, הצטרפו עוד 10 ישובים וזאת במסגרת תוכנית הבזק של עלייתם של 11 נקודות בנגב.
הישובים בנוסף לנירים שעלו הם אורים, בארי, גלאון, חצרים, כפר דרום, משמר הנגב נבטים,קדמה שובל ותקומה.
צוות ההקמה של נירים היה מתנועת ה'שומר הצעיר' ומנה כ-30 חברים, שהתחלפו כל שבועיים, עם חברים מהגרעין שישבו בראש"ל.
יצחק דובנו-'יואב' מחברי נגבה, שהיה יועץ הביטחון של ה'הגנה' והפלמ"ח, תכנן את קיבוץ נירים, כיעד מבוצר בצורת כוכב עם גדרות תיל כפולות שביניהן שדות מוקשים, תעלות קשר תת קרקעיות ובונקר.
עם פרוץ המלחמה ב-15.5.48 נעמדו כ-40 לוחמי ולוחמות נירים, מול הפולש המצרי, כשברשותם רק 14 רובים, 4 אקדחים מקלע ברן ומרגמה, כשמולם כוח שהכיל גדוד עם שריוניות ותותחים שעבורם, נירים היא ההתיישבות הראשונה לכיבוש במסעם לכיוון צפון.
עם תחילת הקרב, שהיווה את המפגש הראשון של ישראל מול הפולש המצרי, נחתו על הקיבוץ כמות גדולה של פגזים, שהרסו את כל מבני הקיבוץ, כאשר בכל אותו זמן, שכבו המגנים בתעלות ונצרו את האש.
בתום סידרת ההפגזות על המשק, החלו המצרים בהסתערות על הגדרות ורק אז השיבו מגני הישוב, אש מדויקת לעבר המסתערים.
תגובת הנגד של לוחמי נירים, גרמה לאויב לסגת, בעודם משאירים אחריהם ליד הגדרות כ-35 הרוגים. הלם ההתנגדות של מגני נירים מול הכוח העדיף של המצריים, גרם להם לנטוש את תוכנית הכיבוש ולנוע צפונה עם כל כוחותיהם.
במסגרת חגיגות אחד במאי בקיבוץ, נתלתה בחדר האוכל כרזה עליה נכתב משפט מהספר 'אנשי פנפילוב" שנכתב על ידי הסופר אלכסנדר בק, המתאר את לחימתו של גדוד חי"ר סובייטי בעת הקרב על מוסקבה במלחמת העולם השנייה "לא הטנק ינצח כי אם האדם".
עקב ההכנות לקרב, לא הספיקו חברי הקיבוץ להוריד את הכרזה מהקיר ואורח נס, עם סיום ההפגזה, נותר רק הקיר שעליו הכרזה שלם. מרגע זה הפך המשפט לאחד מסמלי הקרב והוא נחקק על האנדרטה שבנויה באתר, המכילה גם את מהלכי הקרב.
במהלך הקרב מול הפולש המצרי, נשלח מברק מנירים לקבוצה שבראשון לציון: "הבוקר הותקפנו על ידי כוחות מצריים כבדים. הרעשת התותחים והטנקים נמשכה 12 שעות. הדפנו את ההתקפה ולקחנו שלל רב. מחוץ למחנה מתגוללות 35 גוויות של מצרים. הנקודה הרוסה. נפלו 7 חברים: דוד, יוסי, בצלאל, אפרים, צבי, רבקה, וגיורא. הרוח איתנה. יש לנו אוכל. שלחו בגדים ופלמחניקים...היו שלום".
במקביל נשלחה הודעה מצרית שכתב קצין בשם גמאל עבדול נאצר:"בערב ה-15.5 קיבלה החטיבה מקהיר פקודה לנוע לכיוון הקולוניה דנגור (נירים). לא היה לנו זמן לערוך סיור תצפית על המטרה שמווינו להתקיפה. אף לא נמסרו לנו ידיעות עליה. היה לחטיבה רק מורה דרך ערבי אחד שהוטל עליו להוביל את יחידתנו למוצב נירים. אותו מדריך לא ידע דבר על ביצוריה של הנקודה, ועל דרכי הגנתה. הוא הסתפק בכך שהראה לחטיבה את הדרך ונסע עם ידיעות בלתי ברורות ובלתי מדויקות עד שהופיעו לפניה לפתע הביצורים של נירים. החיילים לא נחו אחרי המסע הקשה, אלא התפרצו אל התייל. לא היה שם מי שידע דיוק מה לעשות, ואילו המגינים על נירים ידעו מה עליהם לעשות. החטיבה נחלה אבידות בלתי צפויות. בשעות אחה"צ נתן המפקד הוראה לסגת מנירים. החטיבה חזרה לרפיח ושם מצאה הודעה רשמית ששודרה בקהיר: החטיבה ביצעה בהצלחה את טיהור נירים. הכוחות אכן הופתעו מהתנגדותם של אנשי נירים. שמענו אחד מקצינינו מספר, כיצד מגדלים המונעים בחשמל היו מתרוממים מעל פני האדמה ויורים לכל הכיוונים. אח"כ יורדים מתחת לפני האדמה שוב באמצעות חשמל. הרגשתי, שיחד עם החיילים שהשאירה במערכת נירים, השאירה שם החטיבה גם את האמונה במלחמה"
"המגדלים המונעים בחשמל" שמצוין בהודעה המצרית היה למעשה פריסקופ שהותקן בתוך הבונקר, שעקב אחרי תנועת השמש על מנת להכניס בעזרתו אור לתוך הבונקר החשוך.
האנדרטה שבאתר, תוכננה ע"י חיליק ארד. והיא מדמה את בית הביטחון שהיה ממוקם בישובי הנגב בעת ההיא.
אחרי מלחמת העצמאות, אנשי נירים לא רצו להישאר בישוב, בגלל הטראומה שעברו בו ולכן החליטו לעבור כ-12 ק"מ צפונה, רחוק מהגבול המצרי אך עדיין ליד גבול רצועת עזה.
על שטחי נירים הישנה, עלה ב-1949 קיבוץ ניר יצחק וב-1982 קיבוץ סופה, אחרי פינוי סיני.
קישור למסלול טיול המכיל את האתר.