ניצנים הישנה

​

קבוצה מהנוער הציוני התיישבו ב-1943 סביב מבנה ערבי המכונה "ארמון" ובכך למעשה הקימו את קיבוץ ניצנים.

ה'ארמון' נבנה ע"י סורבאג'י שהיה השייח' של חממה, כפר ערבי מצפון לאשקלון.

 

בתקופת טרום המדינה, מגיעה ב-1947 לחוף ניצנים אניית המעפילים 'שבתאי לוז'ינסקי' היא 'שושנה' המפורסמת מהשיר של שושנה דמארי, אנשי ניצנים רצים לאנייה, מתערבבים בין העולים ודואגים שלא יהיו עליהם שום מסמכים וכשהבריטים באים, הם מגלים שאי אפשר לדעת מי מקומי ומי לא ומחליטים בכל זאת לעצור קבוצה מסוימת ולשלוח אותם למעצר בקפריסין.

 

ערב מלחמת העצמאות, חברי ניצנים, נמצאים באי ידיעה מוחלט על עתידם, כיוון שהמרחב מאשדוד ודרומה, הוא לא בתחומי המדינה היהודית וזאת ע"פ החלטת האו"ם. 

בעת ההיא, בן גוריון קיבל את תוכנית החלוקה וכולם חיכו לראות מה יחליטו הערבים.

 ו

עם תחילת הפלישה המצרית ב-15.5 אנשי ניצנים מבינים שהמצב יהיה קשה ולכן הם מפנים ב'מבצע תינוק' את הילדים והנשים מהקיבוץ, תחילה לבאר טוביה ולאחר מכן צפונה לגבעת ברנר.

 

'מבצע תינוק' היה מבצע של צה"ל שנערך בין 17 ל-19 במאי 1948 במסגרת חזית הדרום במלחמת העצמאות, שמטרתו היה פינוי הילדים והבלתי לוחמים מיישובים עבריים בחזית הדרום, שעמדו בפני התקפות אפשריות של חיל המשלוח המצרי.

 

המצרים שפלשו ב-15.5 לתחומי ישראל הגיעו ב-29.5 עד לגשר עד הלום והתמקמו בסביבתו ושבשלב מסוים החליטו לשלוח כוחות דרומה על מנת להשלים את כיבוש האתרים שעליהם פסחו בדרכם צפונה.

 

קיבוץ ניצנים היה אחד מאותם אתרים עליהם פסחו המצרים במסעם ולכן ב-6.6.1948 החליטו לחזור על עקבותיהם ולכבשו מהצד הצפוני המישורי, שהיווה דרך קלה לתקיפת הקיבוץ.

 

כשנבנתה ניצנים ב-43 לא הייתה דאגה ביטחונית בקרב חברי הקיבוץ, וזאת משום שהם נמצאו בתוך בסיס צבאי בריטי ולכן, כשניצנים הותקפה ע"י מטוסים, טנקים תותחים וצבא סדיר ומקצועי, הקיבוץ התקשה מאוד להגן על עצמו.

 

המתקפה המצרית החלה ב-1:00 בלילה, בהרעשה כבדה על הישוב, שנמשכה עד שחר ובאור ראשון התחיל קרב קרקעי מצפון לישוב, באזור שליד חדר האוכל וגבעת המכלים קרב שנמשך עד שעות אחרי הצהריים, שבמהלכו נכבשה גבעת המכלים ואילצה את מגני הישוב לסגת למבנה הנקרא  "ארמון".

 

בשעות אחה"צ, של ה-7.6, כאשר מצב היישוב בכי רע,  מפקד הלוחמים בקיבוץ, אברהם שוורצשטיין, עמד לפני קבלת החלטה גורלית לגבי המשך הלחימה.

אברהם שוורצשטיין, קצין צעיר שנשלח מספר חודשים טרום ההתקפה לניצנים עם כ-40 טירונים על מנת לאמנם במסגרת תגבור היישוב.

 

שוורצשטיין עשה הערכת מצב, וראה שנגמרה התחמושת, רוב כלי הנשק תקולים ובקרב כוחותיו יש כ-30 הרוגים, מתוך 141 מגני ניצנים ולכן מחליט שהוא מקדם רעיון לכניעה.

 

שוורצשטיין צועק באנגלית לעבר הכוח המצרי, שלוחמי הקיבוץ  נכנעים, כתשובה להכרזתו, הוא שומע מהמצרים שקוראים לו לרדת אליהם  מה'ארמון'.

שוורצשטיין לוקח גופייה לבנה, קושר אותה על רובה ומתחיל לרדת לעבר הכוח המצרי  אחד הקצינים המצריים שולף אקדח, יורה באברהם שוורצשטיין ופוגע בכתפו שגורמת לו לנפול.

מירה בן ארי, חובשת וקשרית בכוח הלוחם, שרואה ששוורצשטיין נופל, רצה אליו, מרימה אותו ויחד הם מתקדמים לעבר המצרים. הקצין המצרי לא מוותר, יורה ירייה נוספת, פוגע באברהם שוורצשטיין וגורם למותו.

כתגובה, מירה בן ארי שולפת את האקדח שברשותה, יורה בקצין המצרי כדור אחד והורגת אותו, הקצינים המצריים, שהופתעו לראות את הקצין נהרג, פתחו באש והרגו את מירה.

 

מירה בן ארי הייתה חברת הקיבוץ ולא הייתה חייבת להיות בו בעת הקרב, כי ב-16.5 מפעילים את 'מבצע תינוק' בו מוציאים את הילדים ואמהותיהם  מאותם ישובים שהיה חשש שיהיו מעורבים בלחימה בפולש המצרי, ושולחים אותם לבאר טוביה.

 

מירה, שלה היה בן קטן בשם דני, הייתה אמורה לעזוב אייתו, אך היא לא הסכימה, היא טענה שהיא הקשרית בכוח הלוחם, וצריך אותה ביישוב, ולכן היא החליטה להישאר עם הכוחות הלוחמים.

כשמירה שלחה את דני בנה הקטן, ב'מבצע תינוק', היא קיפלה מכתב ושמה אותו במעילו. מכתב שהיא כתבה לאליקים בעלה, שהיה בעת ההיא נהג בשיירות העולות לירושלים.

 

אליקים קיבל את המכתב וקרא בו: "... אין פרידה קשה מזו של אם מילדה, אך אני נפרדת מילדי למען יגדל במקום בטוח ולמען שיהיה אדם חופשי בארצו. תמסור לו בבואך אליו את כל אהבתי. תמסור לאבא ולאמא שלי הרבה נשיקות ובקש בשמי סליחה..."

לימים, הקים אליקים חברת הובלות גדולה יחד עם דני בנם, שתקרא 'בן ארי ובניו'

 

האירוע של מירה כל כך זעזע את המצרים, שמרגע זה הם נכנסו לנוהל מסודר לקבל את כניעתם של 105 לוחמים, הכוללים גם את חברי ניצנים.  

 

השבויים, מלוחמי הפלמ"ח, גבעתי וחברי הקיבוץ, הובלו תחילה לעיירה הערבית מג'דל  שם הם הושפלו ע"י ציבור ערבי מתלהם ולאחר מכן הם הוסעו לכלא במצריים, כשבוי מלחמה.

 

בתוך השוחות שסביב הניצנים, נשארו 33 הרוגים ורק 3 מאנשי ניצנים הצליחו להסתנן בין הכוחות המצרים ולהגיע לבית דראס ובכך ניצלו.

 

הלוחמים שהלכו לשבי, 105 במספר, שהו בכלא המצרי עד מועד החתימה על  הסכמי שביתת הנשק בפברואר 49 בין ישראל ומצרים, ורק אז הם שוחררו ושבו ליישובם.

 

בהגיע משוחררי השבי לניצנים, הם גילו את שלדי החללים שנפלו בקרב, ועדין היו בתוך התעלות, הם התארגנו וקברו אותם בצורה מסודרת בבית עלמין שבסמוך ליישוב.

 

בעודם קוברים את מתיהם, נחשפו השבים מהשבי, לסיפור כניעתם הבוגדני לכוח המצרי מה שחושבים עליהם ומה נאמר עליהם, עת שהו בשבי המצרי.

בעודם מזועזעים ונפגעים, דורשים חברי הקיבוץ שתפתח מיד ועדת חקירה שתבדוק מה קרה באמת בעת שנכנעו לאויב המצרי.

 

בניצנים חיים עדין מבוגרים, שהיו ביישוב ב-1948 שעדין כועסים על העוול שנגרם להם על ידי הפיקוד של חטיבת גבעתי בתש"ח, שמהווה פצע שותת דם עד היום הזה.  

 

הפצע שנפער והכעס הגדול של חברי ניצנים, נבע מתוכן הכתוב ב'דף הקרבי', שהוצא על ידי הפוליטרוק של חטיבת גבעתי, אבא קובנר והחתום עליו, שמעון אבידן מפקד החטיבה.

 

אבא קובנר נתן ל'דף הקרבי' של החטיבה את הכותרת "כישלון" וכך מפיץ אותו לכל חייליה.

 

מהות ה'דף הקרבי' היה לשכנע ולדאוג לכך, שהחיילים יהיו ממוקדי מטרה, כלומר לנצח בכל מחיר ולחנך שיתפקדו בצורה הטובה והיעילה ביותר עד הסוף.

 

ה'דף הקרבי' הופץ כמה ימים בלבד לאחר שניצנים נפלה ומגניה הולכו לשבי וכל זאת בעת שאין לאיש מידע על מהלכי הקרב, היות וניצנים הייתה מנותקת.

 

תחת הכותרת לנפילת ניצנים, נכתב שלוחמי ניצנים נכנעו ובכך בגדו ולכן נושאים עליהם תג של כישלון.

 

חברי ניצנים נפגעים מחרושת השמועות על בגידתם ודורשים מיד ועדת חקירה.

 

הרמטכ"ל, יעקב דורי נענה לדרישת חברי ניצנים ומקים ב-1949 ועדה חקירה שדנה בנושא וקובעת חד משמעית, שלוחמי ניצנים פעלו כשורה ומנקה אותם מאשמת הבגידה. הבעיה היא שהמסמך מוגדר כסודי ולא מתפרסם באף מקום, כך שאף אחד לא יודע עליו.

 

בעת ההיא החליטו חברי ניצנים, שהם לא יכולים לאכל את הרעיון להקמתו מחדש של הקיבוץ במקומו המקורי ולכן עברו לצדו המזרחי של כביש אשדוד-אשקלון, ובנו בו מחדש את מגוריהם.

 

אשמת הבגידה ממשיכה לתוך שנות ה-80 והדעה בציבור היא שאנשי ניצנים בגדו בחובת הלחימה והלכו לשביי כצאן לטבח.

 

במשך כל התקופה הזו נמנעו צעירי הקיבוץ ללכת לקצונה ועשו את השירות רק לפי חובתם ובכך שמרו על פרופיל נמוך.

 

במהלך שנות ה-80 מחליט מפקד גדוד 53 של חטיבת גבעתי, יצחק פונדק לעשות מעשה לתיקון העוול.

פונדק מצהיר שהסיפור בניצנים, מציק לו כל השנים, היות ולא דרש בתוקף לשלוח כתגבורת את 4 הנפוליונצ'יקים וסוללת המרגמות שהיו מאופסנים במפקדת החטיבה.

 על הרקע הזה, במשך כל השנים, יש טיעון שלא קידמו את כלי הנשק ולא עזרו לניצנים, כי הם היו מהנוער הציוני ולא "משלנו".

 

במהלך שנת 1983 הולך פונדק לשמעון אבידן, שהיה מפקד חטיבת גבעתי בעת ההיא וטוען מולו שהגיע הזמן ללכת לאנשי ניצנים ולבקש סליחה.

 

שמעון אבידן מסכים לדרישת פונדק ויחד הם הולכים לאבא קובנר, בבקשה שיצטרף לשליחותם, לבקש את בקשת הסליחה מחברי ניצנים.

אבא קובנר לא מסכים בשום אופן להצטרף אליהם ולדבר עם חברי קיבוץ ניצנים.

 

שמעון אבידן מגיע לניצנים ואומר לחבריה: 'אנשי ניצנים, אם הייתי עומד מול אותה בעיה שוב, הייתי עושה אותו דבר'.

חברי ניצנים, שחיכו כל כך שהוא יבקש את סליחתם ולומר להם שהם היו בסדר, נדהמו מאמירת אבידן והתאכזבו מרה מתוצאות המפגש ולמעשה גירשו אותו מהקיבוץ ולא רצו לשמוע אותו יותר, שכן בדבריו אמר בעצם שהוא היה בסדר.

 

בחלוף מספר חודשים, כשהנושא בוער בעצמותיו, פונדק מגיע שוב אל אבידן ומבקש ממנו לבוא אייתו שנית ולבקש את סליחת מגני הקיבוץ כמו שצריך.

שמעון אבידן מסכים, נוסע לקיבוץ, נכנס לחדר האוכל, כאשר כל חברי הקיבוץ עומדים ומסתכלים עליו ומחכים לשמוע את קולו.

וכך אומר להם שמעון אבידן: "ברצוני לתקן ולפזר את הרושם כאילו אנשי ניצנים הלכו לשבי ללא לחימה, אני חוזר אם כן, אין הדבר כך. אנשי ניצנים וחיילי גדוד 53 של גבעתי החזיקו מעמד, על אף מעט החימוש שהיה בידם, עד אשר השריון המצרי פרץ וכבש את החלק החיוני. יש לראות בהגנת ניצנים את אחת מעלילות הגבורה של מלחמת העצמאות. החטיבה, לפי יוזמתי, הוציאה דף קרבי שלו נתנו את הכותרת 'נפילת ניצנים - כישלון'. כאן שגיתי, הייתי חייב לכתוב 'נפילת ניצנים - כישלון לחטיבת גבעתי'. נשאר לי אם כן רק לבקש סליחה על השגיאה המילולית, שגרמה עוול לניצנים ועל כך הסליחה".

 

חברי הקיבוץ היו מאושרים, הם סוף סוף קיבלו סליחה ממי שחתם על הדף הקרבי הנושא את כישלונם ונאמר מפיו שמלחמתם נחשבת כאחת מעלילות הגבורה של מלחמת העצמאות.

 

בהמשך מערכת היחסים שהתפתחה בין פונק לחברי הקיבוץ הוא, כתב מכתב לאנשי ניצנים

"הנני מתקרב לגיל גבורות וחשבתי לעצמי כי אם לא הצלחתי בתש"ח לגונן כראוי על ניצנים הלוחמת על חייה, מבודדת ונשכחת מלב כל, מן הראוי לפחות בהגיע יומי, אמצא לצדם של חיילי שנפלו בקרב האכזר"

 

התגובה מהקיבוץ לא איחרה לבוא: "ליצחק היקר שלום רב. כבוד הוא לנו להשיב בחיוב לפנייתך, המתייחסת למקום מנוחה אחרונה, יחד עם רעייתך, בבית העלמין של הקיבוץ".

אשתו של יצחק פונדק מאשה, נפטרה כעבור זמן והיא קבורה בניצנים ולידה שמור חלקה עבור בעלה יצחק פונדק.

 

במלאות לפונדק 100 שנים, תוקן עוד עוול, שכן הובטח לו בשנות ה-50 שיקבל דרגת אלוף, הבטחה שלא מומשה ורק בגיל 100 הרמטכ"ל בני גנץ ובנו של פונדק, מעניקים לו את דרגת האלוף.

 

מבין 33 ההרוגים בקרב בניצנים עם הפולש המצרי, היו גם שלוש נשים: מירה בן ארי שולמית דורצ'ין ודבורה אפשטיין.

 

מסיבה זו ביקש פונדק מהפסלת, שושנה חפץ, לפסל בישוב פסל שייצג את הלוחמת העברייה. הפסל נקרא "יד ללוחמת העברייה" ובמשך שנים נערכו ברחבת הפסל, טכסי ההשבעה של קורס הקצינות של צה"ל.

 

כשנחתם חוזה השלום עם מצריים ב-1979, התברר שיש סרט שצילמו המצרים בניצנים. כשהסרט הגיע לראשונה לישראל, יושבים לראותו ילדי ניצנים ואחד מהם הוא דן חמיצר שמזהה את אביו שוכב מת באחת השוחות.

 

אביו של יעקב קרוך, שנהרג בניצנים, עלה ארצה לאחר מות בנו, בנה את מלון הולילנד ויזם עם אבי יונה את בניית הדגם של ירושלים בימי בית שני, דגם המנציח את שם בנו יעקב.

 

קישור למסלול טיול המכיל את האתר.

​

קישור לאתר המועצה לשימור אתרי מורשת בישראל

​

​

​