top of page
תמונת קצרין - שלט.jpg
תמונת קצרין-בית בד.jpeg
תמונת בית יהודי בקצרין.jfif
תמונת בית כנסת בקצרין.jpg

הכפר התלמודי

 

הכפר התלמודי בקצרין הינו מוזיאון פתוח, שעל מנת לבנותו ישבו ארכאולוגים היסטוריונים, חוקרי תלמוד למיניהם ובנו באתר את האפשרות להיפגש עם חיי היומיום של האנשים בתקופת המשנה והתלמוד ולא רק לעבור ולראות את הפריטים.

  

מקור הכלכלה והפרנסה העיקרי של תושבי קצרין היה בתי בד, שישתלב יחד עם עוד כ-40 ישובים יהודיים בגולן התחתון, שעיקר פרנסתם הייתה בהפקת שמן זית.

 

בימי בית ראשון הכלכלה הייתה מבוססת על זה שכל משק, כפר, עיר ואזור, מגדל את כל גידולי היסוד כדי לספק את עצמו כלומר 'משק אוטרקי'.

  

בתקופה הרומית הדגש היה על היכולת להרוויח יותר כסף ולכן מייצרים, מגדלים וסוחרים במה שנותנים את ההכנסה הגבוהה ביותר ולכן אזורים שלמים ייצרו את אותו דבר כדוגמה רמת הגולן והגליל הפיקו שמן, אזור חברון התבססו על גידול ענבים ויצור יין וכן הלאה.

  

כדי שאזור מסוים ייצר רק ענבים ואזור אחר ייצר רק זיתים או חיטה, צריכים להיות שני תנאי יסוד מאוד משמעותיים: א. שלטון מרכזי חזק שמפקח על ניוד המוצרים, ב. ביטחון בדרכים שתבטיח ששירות המזון יגיעו ליעדם ללא פגע, שכן אם חקלאי שעובד במשך שנה בהכנת תוצרת ושולח אותה על מנת למכורה באזור אחר ונשדד בדרך, הוא פושט רגל ומפסיק עם השיטה הזו.

 

מרמת הגולן מזרחה למרחק של כ-200 ק"מ, אין אפילו בית בד אחד, מה שאומר שבתקופה הביזנטית כחלק ממבנה הכלכלה האזורית הגליל והגולן מייצרים שמן בכמויות עצומות שנועד לספק את צורכיהם של אזורים אחרים להם צריך לתת מענה.

  

בתקופת המקרא יש שתי רמות יישוב: עיר וכפר ואילו בתקופת המשנה והתלמוד, יש שלוש רמות ישוב: כרך, עיר וכפר.

 

הכרך זו עיר הפוליס הגדולה, במקרה של רמת הגולן זאת סוסיתא, העיר מוגדרת כיישוב במרחב הכפרי שיש לו מערכת ארגון חברתי וקהילתי ובמקרה של רמת הגולן זאת קצרין, הכפר זה יישוב במרחב הכפרי שיש בו אוסף של כמה בתים, אך אין בו ארגון חברתי וקהילתי.

בית הבד

בית בד נקרא כך בגלל הבד שהינו המרכיב המרכזי במתקן הפקת השמן, מתקן שהשתמשו בו עוד מימי בית ראשון ונעשה בשני שלבים עיקריים: המפרכה - מתקן שמרסק את הזיתים הנתונים בתוך הים - אגן הריסוק התחתון, כאשר האבן הניצבת נקראת בשם ממל וכשמנעים אותה על הים היא כותשת את הזיתים ואז חלק מהשמן ניגר החוצה וחלק נשאר בתור גפת  שמועבר לסלים הנקראים עקלים שמועברים למתקן הסחיטה.

   

מהמאה ה-8 לפנה"ס ועד למאה ה-2 לספירה, השלב השני בהפקת השמן פעל באמצעות קורת עץ עבה וארוכה הנקראת בד, שמעגנת בצדה האחד בתוך מפתח בקיר ובצדה השני מיקום לתליית משקלות.

את הקורה בצד הלא מעוגן, היו מרימים באמצעות גלגלת וקושרים עליה משקולות שמושכות את הקורה כלפי מטה, לעבר העקלים המלאים בגופת וככל שטוענים את הקורה ביותר משקולות, הסחיטה הנעשית על העקלים, לוחצת וסוחטת יותר את השמן מתוך הגפת.

 

בשלב מסוים במהלך התקופה הרומית, השתלטה הטכנולוגיה ועברו להשתמש במתקן אחר שעובד באותו עיקרון שנועד לסחוט את הזיתים אך הפעם במקום משקולות משתמשים בבורג.

במתקן הבורגי, שתי הקורות הניצבות נקראות בתולות בית הבד והן תומכות את הקורה העליונה שבה מקובע הבורג וככל שמסובבים אותו כלפי מטה, יוצרים יתר לחץ על העקלים שנמצאים תחתיו.

 

באופן כללי לשמן ולייצורו היו שלושה סוגי איכות:

השמן הניגר מהזיתים עוד בטרם שמפעילים עליהם איזושהי לחיצה, השמן הזה נחשב למשובח ביותר. הסוג השני במעלה, הינו השמן היוצא במפרכה, עת מרסקים את הזיתים ולבסוף השמן הפחות איכותי הוא זה  שיוצא בסוף התהליך ממתקן הסחיטה.

השמן שהיה צריך לקחת למנורת המקדש היה 'שמן זית זך כתית למאור' כלומר, השמן הראשון שיוצא עוד לפני שסוחטים אותו.

 

הבית היהודי

שני הבתים הממוקמים באתר הארכאולוגי של הכפר, אמורים להקנות למבקר את תחושת התקופה התלמודית וזאת כאשר מבנה אחד לא שוחזר  שכן הרעיון היה להראות איך בנו בתים באותם הימים ואילו הבית שלידו שוחזר וזאת כדי שאנשים יוכלו להיכנס פנימה ולראות איך נראה בית באותם הימים.

 

בית עוזי, הבית שלא שוחזר, נקרא על שמו של אדם ששמו נחשף על כתובת שנמצאה ליד ביהכ"נ שבאתר ועליה כתוב "עוזי עבד הדן רבועה"

 

הבתים בתקופה התלמודית היו בנויים בצורה כזאת שפתחי הבתים והחלונות לא פנו לאותו הכיוון וזאת בגלל התחשבות בנושא הצניעות והפרט.

הגגות היו עשויים מקרשים כשעליהם היו מניחים קנים יותר דקים ועל שתי השכבות האלו היו מורחים שכבת בוץ אותו היו מעגלים במעגלה.

מעגלה הינו מכבש עשוי מאבן שבשעה שמעבירים אותו, הוא מהדק את שכבת הבוץ שאוטמת את הגג ומכאן נובע מקצועו של חוני המעגל.

 

הבית השני שהינו משוחזר, מורכב ממטבח, מעבר לשורת החלונות, מזווה, חדר מגורים שמתוכו עולים לעליית גג, ממש דירה מרווחת.

 כדי להבין את המבנה, חשוב לדעת שאחת מהטעויות הנפוצות במחקר נובעת מכך שכאשר רוצים לחקור את חיי היומיום של התקופות הקדומות הולכים אל הפלאח הערבי של המאה ה-19 וממנו מנסים להבין איך פועלים הדברים, אך אין טעות גדולה מזו.

בתקופה הביזנטית השטח החקלאי היווה כ-87% משטחה של א"י, בעוד בסוף המאה ה-19 הוא היווה כ-17% משטחה.

המחרשה של הפלאח הייתה מחרשת אצבע שחרצה באדמה לעומק של כ-3 ס"מ, בתקופת המשנה והתלמוד המחרשות חרצו בעומק של כ-30 ס"מ, מבחינת טכנולוגיה של הובלת מים אקוודוקטים, השקיה, שיטות זיבול, מחזור זרעים בקרקע וכן הלאה, היו פעולות שבתקופה הרומית ביזנטית כל חקלאי מתחיל ידע אותם.  

בית הבנוי מחלל אחד שבתוכו גרים גם אנשים וגם בעלי החיים כמו ביתו של הפלאח הערבי לא היה קיים מעולם בתקופה הרומית ביזנטית ובוודאי לא בקרב היהודים, שכן ישנן הלכות מפורשות בעניין.

שורת החלונות באמצע החדר הגדול, המכונים בשם 'חלונות כורזים' וזאת משום שנחקרו לראשונה בחפירה הארכאולוגית בכורזים, יוצרת מצב שבו תמיד יש זרימה של אוויר בתוך הבית ואין ריח של עיפוש, תחב ורטיבות.

 בגלל עובי הקירות הפרשי הטמפרטורה בין פנים וחוץ הם תמיד כ- 4°C לפחות לטובת הבית  החלונות קטנים בחלק העליון של הבית מאפשרים כניסת אור ואוויר, הרצפה היא רצפת אבנים שעליה משטח של עפר והמדף התלוי על חבלים בקצותיו, נועד למנוע ממכרסמים להגיע אל האוכל.

 בחדר הגדול כול בני הבית אוכלים בו, אך ישנים בו רק הילדים, כיוון שההורים ישנים בעלייה  שכן על פי ההלכה היהודית הורים אינם יכולים לקיים חיי אישות באותו חדר שבו הילדים נמצאים, לכן יש יחידת הורים שנמצאת מעל החדר, עליה עולים בסולם.

בבית שכזה, שהינו בית ממוצע של משפחה במרחב הכפרי בתקופה הרומית ביזנטית, ששטחו כ-160 מ"ר גרה בדרך כלל משפחה המורכבת מזוג הורים ו-5-4 ילדים, זה אומר כ-25 מ"ר נטו לאדם, כלומר שמדובר בחיים ברווחה.

  

במשפחה הממוצעת, כשהילד הראשון מתחתן בונים לו בית חדש וכך גם עם יתר הילדים, עד הילד האחרון שיכול לקבל את הבית במידה וההורים הולכים לעולמם.

 

היישוב ניטש בהדרגתיות ולא עבר תהליך של חורבן ואם הוא ממוקם בתוך כ-20 דונם והמקדם המקובל לחישובים הוא 40 נפש לדונם בנוי, כלומר שגרו כ-1000-800 אנשים, זה סדר הגודל של יישוב במרחב.

  

מעל המעיין בישוב, נבנה בית המעיין ששימש כמקווה, כמקום רחצה וכמקור מים לאנשים. חשוב לזכור שברמת הגולן קשה מאד לחצוב בורות מים בבזלת ולכן כל היישובים ברמת הגולן ממוקמים על אפיקי נחלים או בצמוד למעיינות.

 

במרכז הכפר ממוקם רחוב החנויות שבו כל חדר הוא חנות שבה דלפק הפונה לרחוב ובפנים מאחור, היה מחסן בו אחסנו את המצרכים שנמכרו.

 

בית הכנסת

שרידי בית כנסת שבישוב הם מהמאה ה-4 ובהם ניתן לראות בין אבני הבניין קו בצבע שחור המסמן מה שהיה חשוף במעל פני השטח ב-1967 עת החלו החפירות ומה היה מתחת לפני האדמה ונחשף בחפירה הארכאולוגית.

  

ביהכ"נ הוא משלב יחסית מאוחר, שכן בטיפוסיים הגליליים, הפתח הוא מצד ירושלים, כלומר לאחר שנכנסים לביהכ"נ צריכים לעשות סיבוב של 180° כדי לעמוד בכיוון התפילה.

לביהכ"נ בכפר התלמודי, נכנסים פנימה ונמצאים ישר מול הבימה וארון הקודש הפונים דרומה  לכיוון ירושלים.

  

ביהכ"נ חדל להתקיים במאה ה-8 עם ניטש היישוב מתושביו, אך זכה לנוכחות מעטה בתקופה הממלוכית ולאחר מכן במאה ה-19.

  

בביהכ"נ שני טורי עמודים שחלקם מקוריים וחלקם שיחזור, כמו כן אפשר לראות גרפיטי של מנורה בעלת 5 קנים.

מספר קני המנורה בגרפיטי ועיטורים באבני רמת הגולן, הם כמעט אף פעם לא 7 וזאת בגלל השמרנות שלא לעשותה כמו בית המקדש.

 

משך הזמן שלוקח לבנות ביהכ"נ ברמה של הכפר התלמודי, הוא בין 80-40 שנים, מה שאומר שמי שהתחיל לבנות את ביהכ"נ, ידע בוודאות שהוא לא יזכה להשתמש בו. מנתון זה נובע שרק קהילה שלא חוששת לחייה ודואגת לקיומה  מתחילה לבנות מבנה שייקח לה כל כך הרבה זמן לסיים אותו.

 

גובהו של ביהכ"נ מורכב מקומה הראשונה, סידרת עמודים, שעל כל אחד מהם מונחת כותרת עליה ארכיטרב ואפריז ומעליהם הבסיס לקומה השנייה, כלומר, מבנה שגובה הקומה הראשונה כ-6 מ' ועל זה עומדת קומה שנייה שגובהה בדיוק כמו הקומה הראשונה ועל שתי הקומות האלה מורכבת קונסטרוקציית עץ שמחזיקה גג רעפים שמגביהה את המבנה בעוד כ-3 מ'. מכך נובע שביהכ"נ בתקופת המשנה והתלמוד הוא מבנה שגובהו כ-17 מ' שאותו בונה כל קהילה לעצמה מכספה.

קישור למסלול טיול המכיל את האתר.

bottom of page