משמר הירדן הישנה
מִשְׁמַר הַיַּרְדֵּן הייתה מושבה שהוקמה בתקופת העלייה הראשונה, נכבשה ונהרסה במהלך מלחמת העצמאות ע"י הצבא הסורי, ותושביה ששרדו את המתקפה, נלקחו לשבי הסורי.
ראשיתה של המושבה החל ב-1884 עת הגיע מרדכי לובובסקי ממזרח אירופה ורכש כ-2,400 דונם של אדמות, והקים עליה יחד עם בנו, חווה שנקראה בשם 'שושנת הירדן'.
הרעיון להקמת החווה באתר, נבע מתחושה שבסמוך תעבור מסילת הברזל שתחובר לרכבת החיג'אזית, ובכך בנוסף לעיסוק החקלאי תיתוספנה הכנסות מפעילות תיירותית, רעיון שבפועל לא התממש.
לאחר כ-6 שנים של פעילות חקלאית קשה ומייגעת עקב מחסור במים, מוכר לובובסקי את אדמותיו למשה שוב ממנהגי הישוב ראש פינה, שהצליח למכרן למשפחות שעלו ארצה במסגרת העלייה הראשונה, שלא הצליחו במלאכתם החקלאית ותוך שנה כל המבצע ההתיישבותי שלהם קורס והם משוועים לעזרה.
מי שמציל את הישוב מקריסה סופית הוא פקיד יק"א מוכשר בשם משה קלווריסקי שמארגן את המושבה, מביא אגרונומים ובכך המושבה מצליחה לשרוד, למרת השנים האחרונות של התקופה העות'מאנית, המאופיינות בשחיתות ורוע כלפי הישוב היהודי.
בעקבות מלחמת העולם הראשונה מגיעים לא"י הבריטים, וכך מתחילה תקופה טובה למשמר הירדן, עת לאחר 30 שנה, בהם תושביה סוחבים בדליים מים מהירדן, מתקינים משאבה על הירדן, המזרימה מים בצינור לצרכי הישוב.
במהלך שנות ה-30 משמר הירדן קולטת מתיישבים מאנשי בית"ר, ובכך מקבלת אפיון פוליטי המהווה משקל מאוד חזק ומשמעותי, בהסתכלות כלל הישוב היהודי על הישוב. בנוסף ב-1938 במהלך המרד הערבי, נרצחו חיים גרבובסקי ובנו מנחם, מבני הישוב בדרכם ממכון המים שהיה על הירדן.
בתחילת חודש יוני 1948 הצבא הסורי, בכוח של חטיבה המורכבת מגדוד טנקים ארטילריה וחי"ר, חצה את גשר בנות יעקב, במטרה לפרוץ לכיוון ראש פינה, ובכך לנתק את עמק החולה ואצבע הגליל ממרכז הארץ.
איתרע מזלה של המושבה, שהיא הייתה ראשונה שנתקלה בכוח הסורי, כשיא מאוישת במתיישביה הגברים, חלק מהנשים שסירבו להתפנות וסיוע של מחלקת חי"ש, שיצרו יחד כוח מגן שיש ברשותו כ-100 רובים, כמה תתי מקלעים ושני מקלעים, ואיתם הם היו אמורים לעצור כוח חטיבתי.
מרחב הצפון, בעת הפלישה הסורית, היה באחריותה של חטיבת עודד, שהורכבה מכוח אדם לא מקצועי, לא מנוסה ולא צעיר, והוא שהייתה אמורה לתת מענה לבקשת תושבי משמר הירדן לסיוע, סיוע שלעולם הגיע, וזאת על פי השמועה והתחושה של אותם הימים "הם לא משלנו" קרי, שייכים לצד הפוליטי הלא נכון.
המושבה נכבשה ב-10.6 בהסתערות של הסורים מכל הכיוונים, שבמהלכה מתוך אחד המרתפים, ששימש כמרפאה, עלה אלעזר סגל עם דגל לבן ובכך מנסה לבצע פנייה מסודרת לכניעה, אך הוא נורה, נפצע, קם בשנית ושוב נורה ונהרג, ומרגע זה מבינים הסורים שהמגנים כבר לא נלחמים, הם מתקרבים בזהירות ולוקחים אותם בשבי.
הסורים מובילים כ-30 מאנשי המושבה לסוריה, שם הם מובלים ברחובות העיר בתוך קהל שיורק ומקלל אותם, לבתי כלא בדמשק, שבו הם כלואים כ-10 חודשים, ומשוחררים בעת החתימה על הסכמי שביתת הנשק ביולי 1949 בסמוך לחורבת ירדה.
בהסכם שביתת הנשק עם סוריה, הוכרז השטח ממשמר הירדן ועד ירדה, שנכבש ע"י הסוריים שטח מפורז, ושכזה לחוזרים מהשבי הסורי לא מרשים להקים את המושבה מחדש והם נאלצים למכור את אדמותיהם למוסדות המדינה ולהתיישב מחדש, לא כקהילה, אלא כל אחד לנפשו.
אדמות משמר הירדן שנמכרו לסוכנות, הועברו להקמת קיבוץ גדות שבתוך השטח המפורז דבר שנמנע ממתיישבי משמר הירדן, ושוב מרחפת באוויר השאלה הם 'כן' ואנחנו 'לא' והתשובה: כי 'הם לא משלנו'.
היחס המנוכר לאנשי משמר הירדן נמשך, והתבטא בכך שהם לא קיבלו את אות הקוממיות על שום שהלכו לשבי, למרות אחרים שנפלו בשבי, כן קיבלו את האות.
הדוגמה לעוול שנעשה לחברי משמר הירדן, מתבטא ברבקה גרבובסקי, אשתו של חיים גרבובסקי, שאיבדה בעל ובן ב-1938 סירבה להתפנות מהישוב טרום הגעת הסורים, איבדה בשעות הלחימה האחרונות של המושבה את בנה השני, כרמי גרבובסקי, נפלה בשבי בו הייתה כלואה 10 חודשים, ולבסוף לא נמצאה ראויה לקבל את אות הקוממיות.
רק לאחר החלפת השלטון ב-1977 האצ"ל, הלח"י, ניל"י וכל אלה שהיו עד אז מחוץ לקונצנזוס, מקבלים את החיבוק הממסדי, וביניהם גם משמר הירדן.
האנדרטה להנצחת מגני הישוב, המעוצבת כאובליסק קטום, נבנתה באבניו של אחד מבתי המושבה, כאשר שני השמות הראשונים המופיעים עליה הם של אליעזר סגל שנהרג בעת הכניעה וכרמי גרבובסקי בנה של רבקה גרבובסקי.
ממזרח לגלעד ממוקם הבית האחרון, בשורת הבתים במושבה, שהייתה בנויה משתי שורות בתים, כ-12 בתים בכל שורה, כך שבשיא גודלה עמדה המושבה על כ-24 משפחות.
קישור למסלול טיול המכיל את האתר.