הר החרמון - מורשת קרב
תחילתה של מורשת הקרב בהר חרמון, שהיה בשליטתה של סוריה עד למלחמת ששת הימים החלה ב-12.6.1967 עת ההר נכבש ללא קרב על ידי הפלוגה המסייעת של גדוד 13 של חטיבת גולני, שהונחתה ממסוקים, בהתאם להוראתו של שר הביטחון משה דיין.
הכוח הראשון שנחת על החרמון בנקודת גובה 2072, כלל את מג"ד 13 של גולני, מפקד אוגדה 36 האלוף אלעד פלד וקצין המודיעין שלו.
אחרי הכוח הראשוני, נחת מסוק נוסף שהנחית לוחמים מהפלוגה המסייעת של גולני ולאחר מכן הונחתו כוחות קטנים גם על נקודת גובה 2224
כיבוש החרמון במלחמת ששת הימים לא נכלל בתכניות האופרטיביות של פיקוד הצפון ולכן גם לא אויש לאחר נחיתת הלוחמים, אך ביום האחרון למלחמה פנה מפקד חיל האוויר מוטי הוד לשר הביטחון וביקש את אישורו לתפוס את פסגת מצפה השלגים, על מנת להקים עליו מוצב תצפית שיצפה על הגולן ומרחב דמשק, האישור אכן ניתן ובכך למעשה נקבע שמצפה השלגים היינו מרחב ישראלי.
לפי החוק הבינלאומי, כל שטח מהנקודה שממנו יצאו כוחות צה"ל בגולן עד לאן שהגיעו בסיום הלחימה, מוגדר כשטח כבוש.
ב-15.6.1967 הוטסו משקיפי או"ם ומודד אזרח לכתף חרמון וסימנו יחד עם קציני צה"ל וקצינים סוריים את קו הפסקת האש החדש. .
בהמשך השתלטות צה"ל על החרמון, לאחר מלחמת ששת הימים, הוקם מוצב החרמון בנ"ג 2100 ונסלל כביש צר מהכפר מג'דל שמס למוצב.
מוצב החרמון נפל לידי כוח סורי ביום כיפור ה-7.10.73 עת נחתו עליו 4 מסוקים סוריים עמוסים בעשרות לוחמי קומנדו ובמקביל ע"י כוח קומנדו סורי שנע רגלי ממוצב החרמון הסורי.
כיבוש מוצב החרמון ע"י הקומנדו הסורי התבצע תוך פרק זמן של שעה וחצי וזאת בהפתעה גמורה לכוח הישראלי שהורכב מ-14 חיילי גולני וכ-40 חיילי יחידות מבצעיות שרובם נלקחו לשבי במהלך הכיבוש הסורי.
ניסיון ראשון לכיבוש החרמון לאחר נפילתו בידי הכוח הסורי, התבצע ביום השני למלחמה ה-8.10.73 ע"י חטיבת גולני, שבו כוח אחד עלה רגלי מאזור מג'דל שמס וכוח נוסף נסע בזחל"מים על הכביש עד לנקודה המכונה 'עיקול הטנק' ומשם תוכנן לנוע לכוון המוצב הישראלי.
הכוח הרגלי שהורכב מחיילי גדוד 51 ומלוחמי הסיירת, הצליחו לכבוש גבעה בדרך לרכבל תחתון, אך בהמשך קיבלו הוראה לסגת.
הכוח הרכוב שהורכב מלוחמי גדוד 17 עם שני טנקים מלפנים וכ-10 זחל"מים עמוסים ב-80 חיילים, נסעו עד לרכבל תחתון ללא מכשול כלשהו.
בהמשך ההתקדמות הכוח הרכוב במעלה ההר לכיוון הרכבל העליון, נתקל הכוח בנקודת 'עיקול טנק' במארב סורי, שפתח באש תופת על הכוח הצה"לי וגרם לנפגעים רבים בשרשרת הפיקוד ואי יכולות להמשיך בתנועה ולכן הורה מפקד הכוח לפלוגת הסיירת לרדת מהזחל"מים ולנוע רגלית ברכס מעל הכביש לכיוון גבעה 16 ואילו לטנקים ולפלוגה המובילה של גדוד 17 הורה להמשיך לנוע מעבר ל'עיקול הטנק' לכוון רכבל עליון.
כשהגיע לוחמי הסיירת לאמצע המדרון העולה לגבעה 16 הם נתקלו להפתעתם במאות חיילים סורים היורים עליהם אש תופת שבלמה לחלוטין את התקדמותם וגרמה להם להסתתר בין הסלעים.
במקביל, הטנקים שהחלו להתקדם, ראו לפתע שעל הכביש מונחים מוקשים ולכן הורה המג"ד לעצור והוא עצמו ירד מהטנק על מנת לפנותם אך באותו הרגע קיבל כדור בראש ונהרג.
נעשה ניסיון נוסף להתקדם, אך אז החלו הטנקים והזחל"מים לחטוף יריות ופגזי RPG מהמדרונות הסוגרים עליהם מכל הכווינם וללא ברירה הם ירדו מהרכבים, התפזרו בשטח והסתתרו מאחורי סלעים וזאת ללא מכשירי קשר.
הקרב נמשך כשעתיים, שבמהלכו החיילים היו מפוזרים בשטח, בלי מפקד, בלי הוראות ובלי תגבורת נוספת ועם 19 הרוגים.
למזלו של הכוח הלכוד, ירד ערפל סמיך על אזור הקרב ולכן החליטו המפקדים לנצל אותו לנסיגה מקו העמדות החשוף, לעבר נקודת 'עיקול הטנק' מרחב שבו היה מסתור מהאש הסורית ובכך תם הניסיון לכיבוש ההר מידי הסורים.
ארבע גופות של חיילים שנשארו בשטח נקברו מאוחר יותר ע"י הסורים בקבר אחים.
בשלב הזה כל הצבא היה עסוק בקרבות הבלימה ולכן לא הוקצה למשימת כיבוש החרמון שום כוח ארטילרי ושום סיוע של מטוסי חיל אויר.
לאחר העימות הראשוני, הסורים תגברו את כוחותיהם בשני גדודי קומנדו נוספים שהתחפרו בין הסלעים שמסביב למוצב החרמון.
ואילו חטיבת גולני השתתפה בינתיים בכל הקרבות בגולן, במוצבי צפון הגולן, במובלעת הסורית, מזרעת בין ג'אן ועוד.
בשלב מסוים סביב ה-20.10.73 שעה שהחלו לדבר עם האמריקאים על הפסקת אש, החל צה"ל לתכנן את מהלכי הקרב השני כדי להחזיר את החרמון לידי ישראל וזה חייב להיות לפני סיום המלחמה.
שם הקוד לכיבוש החרמון נקרא 'מבצע קינוח' ולשם כך תוכנן שהשתתפו בו כוחות מהצנחנים גדוד 51 ושתי פלוגות מגדוד 17 של חטיבת גולני והסיירת החטיבתית, היה זה כוח שרוכזו בו לוחמים מכל הגזרות בהן הם נלחמו בשבועיים הקודמים למועד המתקפה.
במקביל לכוחות שרוכזו למרגלות החרמון, כוח של חטיבת הצנחנים המונה כ-600 חיילים הונחת בשעות אחה"צ ב-27 סבבי מסוקים באזור נטוש מעבר ל'מוצב הפיתולים' הסורי ומשם הם נעו במהירות לכיבוש המוצב הסורי.
לאחר שהצנחנים השתלטו על 'מוצב הפיתולים' הם נעו לכוון החרמון הסורי, מצליחים לכבשו ומשם הם מקבלים הוראה לנוע דרומה לכוון המוצב הישראלי, כדי לסייע לכוחות גולני הנלחמים לכיבוש ההר.
כוח הצנחנים אומנם החל לנוע, אבל לא הספיק להגיע בזמן, כדי להשתתף בסיום הקרב על המוצב הישראלי.
בערב ה-21.10.73 החל הקרב השני לכיבוש החרמון, עת כוח של גולני התחיל לנוע בשני ראשים, כאשר במקביל תותחי צה"ל מפגיזים באש מקדימה את השטח שלפני הכוח הישראלי הנע.
כשכוח גולני הגיעו ל"עיקול הטנק", הסורים זיהו אותם ופתחו עליהם אש תופת ומרגע זה החל קרב בשתי גזרות.
כוח אחד המורכב מסיירת גולני, עלה בנסיעה עד לחניון האוטובוסים ומשם המשיך ברגל דרך הוואדי עד לרכבל התחתון שנתפס ללא קרב.
משם המשיך הכוח בטיפוס קשה אל האוכף שמצפון לרכבל עליון ומשם למבנה הרכבל שנתפס ללא קרב וכשהמשיך הכוח בתנועה הוא הגיע עד מתחת למחפורת ששימשה בונקר סורי.
במטח האש הראשוני שנפתח מהבונקר הסורי על הכוח, נהרגו המ"פ שמריהו ויניק, הקשר שלו גלעד ליטן והחובש נאיתן פלונסקי.
במהלך הקרב נהרגו 4 חיילים והוא הסתיים תוך דקות ספורות עת לוחמי הסיירת זרקו רימונים והסתערו על הבונקר הזה וכבשו אותו.
כוח הסיירת התארגן לאבטחת המקום ובזה הסתיים חלקו בקרב.
כוח שני שהורכב מחיילי מגדוד 51 ניהלו את הקרב העיקרי והקשה שעה שעלו ברגל לאורך קו הרכס, בדרך שהיום היא סלולה ונקראת בשם 'מעלה גולני'.
בשעות הראשונות היה זה רק מסע לילי קשה לכיוון גבעה 16, כאשר הטיפוס של 800 מטר התיש את החיילים, אך היה זה ללא לחימה.
לאחר חצות, נתקלה פלוגה ג' המובילה, במטח אש מטווח אפס מחיילים סורים שישבו בעמדות מדורגות שהם בנו בין הסלעים בשלושה מפלסים.
חיילי גולני שנעו ראשונים נפגעו מיד, אך שאר החיילים החלו להסתער קדימה אך גם הם נפגעו מהעמדות הסוריות במפלסים העליונים.
בשלב זה הבינו חיילי גולני שנתקלו במערך סורי מדורג של עמדות מבוצרות ולכן התפזרו בשטח כאשר כל אחד נלחם לעצמו.
בפלוגה המובילה נהרגו 18 חיילים ובכללם המ"פ ו-3 קצינים אחרים ו-22 חיילים אחרים נפצעו.
פלוגת המסייעת שנשלחה לסייע, נתקעה אף היא מול המערך הסורי ונעצרה. לאור המצב הקשה שנוצר, נשלחה פלוגה ב' לאיגוף דרך גבעה 17 אך זו טעתה בדרך והתמקמה הרחק מזירת הקרב ולמעשה כלל לא נטלה חלק בקרב.
כתוצאה מכישלון הכוחות לפצח את המערך הסורי בגבעה 16 הוחלט לפנות בוקר לשלוח עוד כוח ולעלות באיגוף על גבעה 17 הסמוכה לגבעה 16 וזאת משום שמגבעה 17 ירו הסורים אש שפגעה קשה בלוחמים שנמצאו באותו זמן על גבעה 16 וגם על חבורות הפיקוד של הגדוד והחטיבה.
פלוגה א' היא שנשלחה למשימת כיבוש גבעה 17 אך היא נתקעה בעמדה נחותה מול מדרון מבוצר יורק אש שגבה במהלך הקרב לכיבושו 16 חללים מלוחמי הפלוגה ובכללם המ"פ שמת מאוחר יותר מפצעיו.
עם אור ראשון כוחות גולני נתפסים פזורים במדרון קדמי, כאשר הם חשופים לאש הכוחות הסוריים שמעליהם, שהצליחו בשלב הזה לגרום לפציעת המח"ט אמיר דרורי והמג"ד יודקה פלד שנאלצו להתפנות אחורה.
מי שנשאר להוביל את הלחימה משלב זה, היה קצין אג"מ של החטיבה, שלקח פיקוד וקרא לתגבורת מגדוד 17 ובמקביל הצליח לארגן כוח שהשלים את ההשתלטות על גבעה 16 ולבסוף ריכז את כל הכוחות בתחתית הגבעה, להמשך.
בשעת בוקר מוקדמת נוצר קשר עם פלוגה א' שנמצאה באותה שעה בתחתית גבעה 17 והיא קיבלה הוראה להתפנות לאחור.
מרגע הפינוי של פלוגה א' מתחתית גבעה 17, החלו להוריד ארטילריה רצינית על גבעה 17 ועל השטח המוביל ממנה ומגבעה 16 הכבושה, אל המוצב הישראלי.
כעבור שעתיים של הפגזה כבדה, הסורים נשברו והחלו לברוח ובשעה 8:45 נכבשה גבעה 17 וכוחות גולני המשיכו למוצב הישראלי אליו נכנסו ללא קרב בסביבות השעה 10 בבוקר.
באותו יום נחתמה הפסקת אש והסתיימה המלחמה.
כיבוש החרמון במלחמת יום כיפור היה קרב עם הראש בקיר, חיילים וחוליות נלחמו כאריות בקרב פנים אל פנים, כמעט ללא מפקדים וזאת אחרי שנלחמו כבר יותר משבועיים בקרבות אחרים.
בתום הקרבות כל הגופות היו פזורות בשטח, מעורבבות זו לצד זו במרחקים של מטרים בודדים אחת מהשנייה, היה זה בפירוש קרב גבורה של לוחמי גולני במיטב לוחמי האויב .
בקרב לכיבוש החרמון נהרגו 55 חיילי גולני ועשרות רבות של חיילים סוריים.
קישור למסלול טיול המכיל את האתר.