שביל חורבת בורג'ין
פארק עדולם, המכיל בתחומו את שביל חורבת בורג'ין, ממוקם בלב שפלת יהודה ותחום בין נחל האלה בצפון לנחל גוברין בדרום.
חורבת בורגין, המתפרסת על פני שטח של כ-60 דונם ובנויה בראש כיפה, מיוחסת על דעת הארכאולוגים שחפרו באתר, אמיר גנור ואלון קליין, לכפר ביש המוזכר בתלמוד הירושלמי ובתלמוד הבבלי והן בכתבי יוסף בן מתתיהו, שבהם הישוב הוגדר כאחד הישובים המרכזיים ביותר של תקופת בית שני.
החוקרים מעריכים, כי האתר יושב לראשונה בתקופת הברזל - 1,000 לפנה"ס והתקיים מאז ועד לתקופה המודרנית.
בהיות האתר ממוקם בסמוך לעמקים רחבים ופוריים, המאפשרים קיום חקלאות ענפה ותנאי מעבר נוחים, התבססות הישוב כמרכז התיישבותי במרחב נראה כמובן מאליו.
בדומה לאתרים עתיקים רבים אחרים באזור, סבלה החורבה מחפירות של גנבי עתיקות אשר פרצו ושדדו מערות קבורה, מתקני תעשייה ומתקני קולומבריום, הנמצאים בלב האתר ובמורדות הגבעות שבמרחבה.
באתר חצובות עשרות מערות ומערכות תת קרקעיות מתקופות שונות, ששימשו לצרכים מגוונים כגון מחסנים, קולומבריום, בתי בד, מערכות מסתור ועוד.
בחורבת בורגין אין עדויות ארכאולוגיות לכיבוש אלים ולכן הדעה הרווחת בקרב החוקרים שיתכן וכניעת תושביה לצבא הרומי, כמוזכר בחיבורו של יוסף בן מתתיהו, אפשר לישוב ליהנות מפריחה מתמשכת ולקנות לעצמו מקום כאחד מהישובים הגדולים והמרכזיים בשפלת יהודה.
שביל בורג'ין הינו מסלול מעגלי שתחילתו בשלט גדול, שבו מוצגת מפת האזור ושממנו מתחיל השביל, העולה בכיוון דרום-מזרח ועובר בין טרסות חקלאיות ושבילים עתיקים.
השביל עובר דרך מבנה בעל שתי קשתות בחורבת פטום, ממשיך במעלה המדרון ל"מערת העמוד" ומשם בכיוון מערב למערת קבורה מימי בית שני. בהמשך השביל חולף על פני "בור הקאקים", שבו מקננת להקת קאקים ולאחר מכן חולפים על פני מערות פעמון ומשם הדרך מטפסת לראש הגבעה המעניקה תצפית יפה על מרחבי פארק עדולם ושיפולי הר חברון. מהתצפית השביל יורד במדרון מזרחה ומגיע לפתחה של מערכת מחילות מסתור ולסיום המסלול, השביל יורד במורד הגבעה צפונה, כאשר בדרך ניתן לראות גת לדריכת ענבים.
חורבת פוטם
האתר הראשון במסלול הינו שרידי יישוב מהתקופה הביזנטית, שהמשיך להתקיים עד התקופה העותומנית.
שמה של החורבה, פטום, בא לה כנראה מעברות שמו של בעל המקום בתקופה העותומנית אדם בשם פ'טום.
המשוטטים בין שרידי היישוב יימצאו בו מבנה בעל שתי קשתות, מבנה ציבורי גדול משקופי אבן, בורות מים, מערות חצובות בקרטון ואבני גזית.
מערת העמוד
התחנה הבאה במסלול הינה 'מערת העמוד', מערה שבה נמצאו שרידי מערת קבורה מהתקופה הביזנטית ושני עמודים חצובים בסגנון יווני שגולפו מתוך סלע שהושאר בזמן חציבת המערה.
חזית הכותרות מעוטרת במדליונים שבכל אחד מהם חרוט צלב ועל פי סגנון המערה ועיטוריה, ניתן לשייכה כאמור לתקופה הביזנטית.
במערה יש מעבר צר ובו מדרגות המובילות למערת קבורה מרשימה, חצובה בסלע שבדופנותיה חצובים מקמרים ובכל אחד מהם חצובה שוקת שכוסתה בעבר בלוחות אבן.
מערת קבורה
מערבה ל'מערת העמוד' נחשפה 'מערת קבורה' מימי בית שני, הכוללת גרם מדרגות רחב חצר, חדר מבוא שתקרתו קרסה וחדר קבורה.
בצדו הדרומי של גרם המדרגות בנויה בריכת אגירה קטנה, המזוהה כמקווה טהרה וממולה מערת קולומבריום בשלבי חפירה.
בדפנות חדר הקבורה חצובים כוכי קבורה שנסגרו בלוחות אבן ובצדו הצפוני של הפתח חצוב בור מעוגל ששימש לליקוט העצמות.
בניגוד להתייחסות של שאר אמונות העולם למתיו, העולם היהודי לאורך כל התקופות קובר את מתיו.
בתקופת בית ראשון, נהגו היהודים לחצב מערה בעלת 3 דרגשים ששימשה כמערת קבורה משפחתית וכשנפטר בן משפחה רביעי, אספו את עצמות קודמיו לבור בתחתית המערה שנקרא 'מאספה' ומכאן הביטוי 'נאסף לאבותיו'.
תפיסת העולם בימי בית ראשון הייתה שתחיית המתים תהיה קולקטיבית ואין צורך לדאוג לכל נפטר בנפרד.
בתקופת בית שני, מהחשמונאים והלאה, תפיסת העולם עברה לסוגיות שכר ועונש ותחיית מתים היא אישית ולכן הפתרון היה מערות קבורה משפחתיות, שבהם חצבו כוכים להכנסת הגופה למשך שנה ואותה סגרו בגולל קטן, כאשר בתום שנה היו מלקטים את עצמות הנפטר לתיבה שנקראה גלוסקמה וזאת בשמחה, היות והאדם סיים את עונשו בגיהינום.
סיבת אמירת קדיש בשנה הראשונה לעילוי נשמת הנפטר, נעוצה ברצון לעזור לו בהיותו בגיהינום.
שיטת קבורה נוספת במערה, מתבטאת בהשכבת המת בתוך ארון עשוי חרס או אבן הנקרא סרקופג.
אחרי מרד בר כוכבא, נוצר מצב שבו שהו יהודים מחוץ לא"י שלא מרצונם ולכן ציטוט החכמים "שכל הקבור בא"י כאילו קבור תחת המזבח" יצר ביקוש מהיהודים בחו"ל להיקבר בא"י.
למי שלא הצליח להיקבר בארץ ונקבר בחו"ל, נמצא תהליך הנובע מאמונה של תחיית המתים ובגלגול הגופה במחילות לא"י, שמתממש בעטיפת הגופה בתכריכים וקבורתה באדמה.
באלף השנים האחרונות נקבעה הלכה שבחו"ל קוברים בארון ובארץ קוברים בלי ארון למעט קבורת חללי צה"ל שמתבצעת ע"פ פסיקה הלכתית של הרב גורן וזאת בגלל מצב שיש לעיתים רק שרידי גופה.
שיטות הקבורה שהתפתחו לפי תקופות, עוזרות לארכאולוגים כאינדיקציה לזיהוי התקופה על פי שיטת הקבורה.
בור הקאקים
האתר הבא בשביל בורג'ין הוא 'בור הקאקים' המכיל בתוכו להקה גדולה של ציפורים המשתייכים למשפחת העורבים.
הקאק הוא עורב קטן שאורכו כ-35 ס"מ ומשקלו כ-250 גרם, כאשר רוב גופו שחור עורפו אפור-כסוף וגחונו שחרחר-אפרפר, אך בבגרותו ראשו, כנפיו וזנבו מקבלים ברק מתכתי, צבע קשתית העין הוא לבנבן-תכלת ומקורו קצר ומגושם, אורך הזנב בינוני וכמעט אין הבדלים ויזואליים בין זכר ונקבה, למעט שבדרך כלל לזכרים הגוון הכסוף שבעורפם בהיר יותר משל הנקבות.
זכרים ונקבות יוצרים זוגות כבר בשנת חייהם הראשונה והיא נשמרת לאורך כל חיי הפרט ומהווה יחידת חיים יציבה בתוך המושבות והלהקות. בלהקות מבנה היררכי ברור, הכולל מנהיג להקה.
הקאק הוא אוכל-כול, המשחר אחר מזונו בקרקע וניזון מזרעים, בלוטים, פירות, חרקים זחלים ורימות.
הקאק הוא עורב זריז, פעלתן ומעופף מוכשר, להקות נצפו מבצעות מפגני ראווה מרהיבים והוא עצמו נחשב ציפור אינטליגנטי.
חוקר יהודי קדום כתב על הקאק בשמו הערבי, אלקאק "עורב - רבינו סעדיה הגאון מתרגם 'אלגראביב' והערביים קוראים אותו 'אלקאק' והוא רובּ הידוע ונמצא עוד מין עורב קטן מ'קאק' וקוראים אותו 'אלזארזור'"בעקבות זאת חוקר הטבע ישראל אהרוני נתן לקאק את שמו העברי.
מערות הפעמון - הקולומבריום
בהמשך השביל מ'בור הקאקים' נמצאים מספר מערות פעמון שבאחד מהם בנוי קולומבריום ובאחר שרידי בית בד.
קולמבה ביוונית פירושו יונה, כלומר קולומבריום הינו מקום שנועד לגידול יונים, שמתקשר לחקלאות המתאפשרת על סלעי קירטון.
על סלעי הקירטון נוצרת אדמה שנקראת רנדזינה, שהיא לא איכותית לחקלאות כיוון שהיא דלה בכמות המינרלים שבה. ולכן כצורך קיומי, נמצאו בשפלה עשרות קולומבריומים המכילים אלפי נישות שמסוגלות לשכן בכל אחת מהן יונה אחת. היתרונות בגידול יונים מתבטא בעיקר בלשלשת שלהם, ששימשה לדישון האדמה. הקירות גבוהים בקולומבריום נועדו למנוע מחיות טרף לטרוף את היונים, שלגידולם היה צורך רק בפתח עם אור וגרעינים.
אתר החורבה, הנמצא בסמוך למערות הפעמון, מכיל גרם מדרגות חצוב, הנמצא מתחת לשרידי מבנה מגורים והוא מוביל לחללים ששימשו לבור מים וחדרי אחסון, כאשר מהדופן המערבית של המבנה, נפרצה מחילת מסתור.
אופי מערכת המסתור והממצאים המעטים שנמצאו בה, מרמזים כי הייתה בשימוש בימי מרד בר כוכבא וייתכן שחוצבי מחילות המסתור, ניצלו מתקנים קדומים יותר במרתפי הבתים, לצרכי ההכנות לקראת המרד ואף במהלכו.
הגת
התחנה האחרונה בשביל הבורג'ין הינה הגת, שהיוותה מתקן חקלאי מסורתי להפקת תירוש או יין מענבים.
הגת היא משטח דריכה, שבתוכו הונחו ענבים שהובאו מן הכרמים, לאחר הפעילות במשטח הדריכה עבר התירוש דרך מערכת תעלות, למפלסים נמוכים יותר עד לבור איגום.
את הענבים דרכו בגת ברגליים יחפות, כדי שסוליות הנעליים הקשות לא ירסקו את גרעיני הענבים ויהפכו את התירוש והיין לבעלי טעם מר.
על פי הממצאים שנחשפו בארץ, קימות מספר רמות של גתות כאשר הבסיסית ביותר מורכבת ממשטח דריכה-תסיסה ובור איגום.
גת מורכבת יותר, כללה משטח דריכה-תסיסה בור איגום ובאמצע בור שיקוע וסינון.
גת ברמה משוכללת כללה גם תאי דריכה-תסיסה ואחסנה מסביב למשטח העבודה המרכזי.
בית גתות הינו מבנה דו מפלסי, כשבחלקו העליון משטח הדריכה ובחלקו התחתון משטחי התסיסה והאיגום.
בעיר רחובות נמצאו שרידי 10 בריכות ב-3 מפלסים ואילו בחורבת קסטרא נמצאו 14 גתות.
עד שנות ה-90 היה מקובל על דעת רוב החוקרים, שבגת דורכים על הענבים ומיד מעבירים את התירוש לתסיסה ליין בבור האיגום.
אך לאור ניסוי שערכו ב-1993 יהושע דריי-ישו, מהמרכז לטכנולוגיה עתיקה וחברת כרמל מזרחי, במערכת הגיתות באתר קסטרא בחיפה, הסתבר שהתהליך שנחשב על דעת רוב החוקרים, כתהליך ייצור היין בתקופת המשנה והתלמוד, לא היה מדויק ולמען הסר ספק הובאו לבית גיתות בקסטרא 3 טונות של ענבים מהזן קריניאן שפוזרו בשתי גתות.
הגת הראשונה שהוגדרה 'גת פקוקה', עברו הענבים דריכה עדינה והושארו בה לתסיסה.
בגת השנייה, נדרכו הענבים והתירוש נזל לבורות האיגום לפעולת התסיסה.
זמן התסיסה נקבע ל-5 ימים על ידי מעבדות יקבי "כרמל מזרחי" אשר ביצעו בדיקות יום-יומיות בגתות.
התוצאות שהתקבלו היו, שבבור האיגום של הגת השנייה נוצר נוזל בכמות של 50 ליטר שהינו עכור ואפור שטעמו ירוד, לעומת זאת בגת הראשונה, 'גת פקוקה', נוצר נוזל בכמות של 1,500 ליטר שהפך ליין שהיה צלול, אדום ואיכותי.
המסקנה בעקבות הניסוי קבעה שהיין הופק בעבר בתהליך היצור, בהשהיית הענבים יחד עם הזגים והחרצנים לתסיסה בגתות ולא בבורות האיגום.
.
תעשיית הגתות בארץ ישראל הייתה מפותחת מאד החל מימי קדם ועד המאה ה-7 עת החלה התקופה הערבית בארץ ישראל.
בתקופה הביזנטית פרחה תעשיית היין בשל השימוש הפולחני הרב שעושים הנוצרים ביין ואכן מתקופה זו שרדו אלפי גִּתּוֹת בכל ארץ ישראל המתאפיינות במשטחי דריכה ענקיים המרוצפים בפסיפסים, מערכות ניקוז משוכללות, תאי אחסון ובורות איגום גדולים.
בעקבות הכיבוש הערבי של ארץ ישראל, נהרסו במכוון אלפי גתות פעילות ע"י המוסלמים שדתם אוסרת עליהם שתיית יין ותעשיית היין שקעה.
בעת החדשה התפתחה שוב תעשיית היין בארץ ישראל, אך הטכנולוגיה מאפשרת היום לבצע את רוב פעולת הריסוק והאיגום בעזרת מכונות.
הגפן היא אחת משבעת המינים בהם השתבחה ארץ ישראל ולכן חשיבותה הרבה הן למאכל והן לטקסים יהודיים כמו קידוש והבדלה הביאו לגידולה הנרחב ולאזכורים רבים שלה ושל מלאכת הפקת מוצריה במשנה ובתלמוד.
קישור למסלול טיול המכיל את האתר.