גן לאומי בית שערים
גן לאומי בית שערים, שהוכרז כאתר מורשת עולמית של אונסק"ו, הינו אתר ארכאולוגי הכולל בתוכו נקרופוליס (בית קברות) ושרידי יישוב יהודי מתקופת בית שני המשנה והתלמוד, שבשיא פריחתו הוקם בו הסנהדרין בראשותו של רבי יהודה הנשיא.
בית הקברות מכיל עשרות מערות קבורה, שבחלקם הונחו סרקופגים המפוסלים בתצוגות מפוארות, ובחלקן מערות המכילות בכל אחת מהן עשרות קברים, שהמשותף לכולם שהם של יהודים עשירים, בעלי ממון, ממקומות שונים בארץ ובחו"ל, דבר המתבטא בעירוב הלשונות, התרבויות, והכתובות המופעים בהן.
במהלך ההיסטוריה האנושית ההתייחסות לגופות המתים הייתה שונה וזאת לפי המקום והתקופות השונות, לעומת זאת, העולם היהודי תמיד קבר את מתיו וכראיה, אברהם אבינו המוגדר כיהודי הראשון, קנה את מערת המכפלה כדי לקבור בה את שרה אשתו.
במהלך ההיסטוריה היהודית התפתחו 4 שיטות קבורה שונות, כאשר בכל אחת מהם יש תפיסה שונה למהות תחיית המתים והקשר בין המעשה לאמונה.
בשיטת קבורה הראשונה, שהתבצעה עד ימי בית ראשון, המנהג היה לחצוב מערה בתוך סלע שהיוותה מערת קבורה משפחתית, שבתוכה נחצבו 3 דרגשי סלע בצורת האות חית שעליהם הניחו את 3 הנפטרים הראשונים וכשנפטר הרביעי, פינו לגופתו מקום בכך שאספו את עצמות הנפטר הקדום ביותר לתוך בור בתחתית המערה, בור המכונה בשם 'מאספה' ומכאן הביטוי המקראי 'נאסף אל אבותיו' ובכך נאגרו כל עצמות המשפחה במאגר ה'מאספה'.
תפיסת העולם היהודית בימי בית ראשון הייתה שתחיית המתים תהיה קולקטיבית, כלומר כולם יקומו יחד, ולכן אין צורך לדאוג לכל אחד מהנפטרים בנפרד, כפי שבא לידי ביטוי בחזון העצמות היבשות בספר יחזקאל פרק לז 'כֹּה אָמַר אֲדֹנָי יְהוִה, לָעֲצָמוֹת הָאֵלֶּה: הִנֵּה אֲנִי מֵבִיא בָכֶם, רוּחַ--וִחְיִיתֶם. ו וְנָתַתִּי עֲלֵיכֶם גִּידִים וְהַעֲלֵתִי עֲלֵיכֶם בָּשָׂר, וְקָרַמְתִּי עֲלֵיכֶם עוֹר, וְנָתַתִּי בָכֶם רוּחַ, וִחְיִיתֶם; וִידַעְתֶּם, כִּי-אֲנִי יְהוָה'
שיטת קבורה שנייה החלה בימי בית שני, מהתקופה החשמונאים והלאה, תקופה בה תפיסת העולם היהודית השתנתה, ועברה לסוגיות שכר ועונש, כלומר תחיית מתים אישית, כל אדם שהולך לעולמו עומד למשפט על מעשיו, ולכן צריך לקבור כל אחד בנפרד.
למימוש התפיסה החדשה, חציבת מערות קבורה משפחתיות נמשכו, אך בתוכם נחצבו כוכים בהם הכניסו את הגופה למשך שנה, ובתום השנה היו נכנסים למערה ומלקטים את העצמות שבכוך לתוך ארון קטן שנקרא גלוסקמה, שהייתה מיועדת אך ורק לנפטר אחד.
תקופת המתנה של שנה נובעת מהאמונה היהודית שהאדם בהגיעו לבית דין של מעלה נשפט על מעשיו, ואז נשלח או לגן עדן או לגיהינום, אבל גם באם הורשע להיות בגיהינום, זה רק ל-12 חדשים בלבד ולכן ליקוט העצמות אחרי שנה, היה למעשה יום של שמחה למשפחה כי ביום הזה האדם סיים את עונשו בגיהינום, ונשלח לגן עדן.
למעשה בשיטה זו התבצעו שני שלבי קבורה, שהסתיימו רק בתום השנה למותו.
שיטת הקבורה השלישית מסתכמת בשלב אחד בלבד, וזאת בעת שקוברים את האדם ביום פטירתו בתוך סרקופג, שהינו ארון קבורה העשוי מעץ, חרס, אבן וכו', ומניחים אותו בתוך מערה, שמהווה למעשה את סיומו של תהליך הקבורה.
שיטת זו התפתחה בעיקר אחרי מרד בר כוכבא, וזאת כתוצאה ממצב שבו יהודים התגוררו בחו"ל שלא מרצונם החופשי עקב הגליה.
והיות והמשפט 'כל הקבור בא"י, כאילו קבור תחת המזבח', היה מקודש בעיני היהדות ובנוסף האמונה שתחיית המתים תהיה רק בארץ ולכן המת הנקבר בחו"ל לא ישתתף בה אנשים שחיו כל חייהם בחו"ל, ביקשו להיקבר בארץ ואכן בסוף המאה ה-2 החל תהליך שיותר ויותר יהודים רצו להיקבר בארץ, ומכיוון שלא יכלו להיקבר בהר הזיתים עקב איסור הרומאים לעשות זאת, ביקשו רבים מהם להיקבר בבית שערים, ליד קברו של ר' יהודה הנשיא וזאת באמצעות ארונות קבורה כדוגמת הסרקופגים.
השיטה הרביעית היא תולדה של השיטה הקודמת והיא נובעת מהקושי בהעברת הגופה של מי שלא הצליח להיקבר בארץ ונקבר בחו"ל, ואז התחיל הרעיון של גלגול מחילות, כלומר הגופה תתגלגל בתוך האדמה עד שתגיע לארץ, וליישומה היו עוטפים את הגופה בתכריכים וקוברים אותה באדמה, קבורת שדה פשוטה.
באלף השנים האחרונות קבעו הלכה בשני דברים: בארץ קוברים בלי ארון, ובחו"ל קוברים בארון שבו מניחים שקית של עפר מהארץ, מתוך הנחה שזו קבורה זמנית עד שיעבירו אותו לקבורה סופית באדמת הארץ.
קישור למסלול טיול המכיל את האתר.