גן לאומי עבדת
עבדת, אתר מורשת עולמית, המשתרעת על פני 120 דונם, הינה העיר הקדומה ביותר מבין ערי הנבטים בנגב, ששימשה תחנת דרכים לשיירות המור והלבונה בדרך הבשמים, כמרכז לאספקת שירותים ובנוסף גם כמקום למגורי קבע ומבני ציבור.
שם העיר נגזר משמו של המלך הנבטי עבדת ה-3 ששלט בין השנים 9-39 לפנה"ס, תקופה מקבילה לשלטונו של הורדוס, שהשכיל לשתף פעולה עם הנבטים, עת השיא את בתו לבנו של המלך עבדת.
בהיות עבדה ישוב קבע, ניצלו תושביה את כשרונם בנושא המים, ליישמו על 30,000 דונם מעובדים, שהיוו את העורף החקלאי של העיר.
מרחב חקלאי כה גדול בשטח מדברי, הביא את החוקרים הראשונים של התרבות הנבטית להשערה, שלבטח בעבר הנגב היה יותר גשום ולח, והאקלים בו היה אחר.
השערה זו נפסלה, משום שבמחקרים המודרניים, הוצגה טענה, שלא היה שוני באקלים במהלך אלפי השנים האחרונות ואם אכן היה שוני, אז ייתכן שהיה רק לפני עשרות אלפי שנים, אך לבטח לא ב-5,000 שנה אחרונות, ולכן קיים צורך למצוא את שיטת הנבטים כיצד ניתן לפתח חקלאות בדיוק בתנאים הקיימים כיום.
מיכאל אבן ארי, בוטנאי וארכיאולוג, הציג תזה מהפכנית ליישום החקלאות הנבטית, עת טען שבאמצעות תיעול, סיכור ואיסוף נגר עילי אפשרי ליישם את החקלאות הנבטית בנגב עם כמות גשמים כמו היום.
ואכן, בשנים 1974-1968 מיכאל אבן ארי ותלמידיו חיו ועבדו בחווה שבסמוך לעבדת והתחילו את יישום התהליך של גידול חקלאות בערוצו של נחל, בבניית טרסות מדורגות על שלוחות ערוץ, כאשר כל טראסה בנויה מאבנים השתולות בחציין בקרקע ובכך מאיטות את זרימת המים ויוצרת חלחול טוב יותר, ובמקביל מגבירה את כמות הסחף שיוצר אדמה טובה לזריעה בערוץ.
לאחר מספר ניסיונות, מצא אבן ארי שכדי להשקות דונם אחד חקלאי בתוך ערוץ, צריך לנקז אליו מים משטח של כ-25 דונם, כמות המספיקה לגידול תאנים, תמרים, חרובים רימונים זיתים, שקדים חיטה ושעורה, צמחים שגדלים באקלים ים תיכוני, עם כ-450 מ"מ גשם בשנה.
והיות ובנגב יורדים רק כ-80 מ"מ בשנה, כלומר כל דונם עצים בערוץ, מצריך כ-25 דונם של פאזה, התורמת כמות המדמה כ-400 מ"מ מים מ-80 מ"מ גשם שיורדים במרחב, וזאת לאחר הפחת כמות מים בתהליך התאדות, חלחול וספיחה, ואם גידלו בסמוך לעבדה כ-30,000 דונם, נובע מזה שנאספו מים משטח של 750,000 דונם!!
כשהחוקרים עשו סקר ארכיאולוגי במרחב עבדה וכן בסמוך לשבטה, נמצאו שרידי הטראסות והסוללות בכל מקום באזור, אמנם גובהן היה כ-20 ס"מ, אך הן עשו כפי הנראה את העבודה, ובכך הפריכו את הרעיון שהיה בנגב אקלים שונה.
בין עיקרי הממצאים באתר, מגדל התצפית המכיל טבולה אנסטה (טבלת אזניים) בה נכתב תודות לבונה המגדל בשנת 188 לדיקציה, כאשר ראשית הדיקציה במקרה הזה היא השנה שבה הקיסר הרומי טריאנוס הכריע ב-106 את הנבטים, כלומר המגדל הוקם בשנת 294 ימי הקיסר דיוקליטיאנוס שהקים את לימס ערביקה, מפעל של מצודות בגבול המדבר.
כנסייה גדולה בשם 'כנסיית תיאודורוס הקדוש' המורכבת מבזיליקה שבתוכה קברו של תיאודורוס, מרטיר קדוש מהמאה ה-6 וכנסייה קטנה, קדומה יותר, שנבנתה מעל מקדש נבטי, ובה כותרות נבטיות מקוריות.
בפטיסטריום (אגן טבילה) גדול בצורת צלב, שימש להטבלת מבוגרים, ולידו אגן קטן לטבילת תינוקות.
מכלול של מערות שישמשו החל מהמאה ה-4 לפנה"ס כמקום מגורים לראשני תושבי עבדת, ומסוגם מצווים ברחבי האתר כ-440 מערות.
רק בתקופה הרומית, החלו לבנות בתי אבן והמערות לידם הפכו למחסני המזון של הבתים המפוארים, כאשר בחזית כל מערה יש קיר בנוי עם יציאה אל הבית.
העיר המשיכה להיבנות גם למרגלות התל, שכוללת חאן גדול, בית המרחץ ובאר בעומק של 64 מטר, לתוך אגן הניקוז הגדול של נחל צין.
קישור למסלול טיול המכיל את האתר.