כנסיית המעיין
כנסייה המעיין נקראת גם בשם כנסיית הבשורה האורתודוכסית וכנסיית גבריאל הקדוש המהווים שלושה שמות לאותה כנסייה.
הכנסייה מנציחה אירוע שאיננו מופיע בברית החדשה, אלא ב'פרוטו אוונגליון של יעקב' שבו מסופר שהבשורה של המלאך גבריאל למרים, התרחשה תחילה בעת שמרים הגיעה למעיין הנמצא בכנסיית המעיין של ימינו, לקחת מים לביתה, אך בראות מרים את גבריאל, היא נבהלת ובורחת לביתה, שנמצא בסמוך למקומה של כנסיית הבשורה של ימינו.
המלאך גבריאל לא מוותר, הולך אחריה ומשלים את אמירת הבשורה בחדרה. כלומר ה'פרוטו אוונגליון של יעקב' מספר את השלב הראשון של הבשורה, ואילו כנסיית הבשורה מנציחה את השלב השני של הבשורה, ולכן כנסיית המעיין האורתודוכסית, איננה מתחרה בכנסיית הבשורה הקתולית, הן משלימות זו את זו, שכן מה שמונצח בכנסיית המעיין אינו מסופר בברית החדשה.
במסורות הנוצריות, האוונגליונים החיצוניים מקובלים גם על האורתודוכסים וגם על הקתולים, אך בשום אופן לא על הפרוטסטנטים, משום שזה לא מופיע בכתבי הקודש.
הקו המחבר בין שני הקצוות של דרך הצליינים, זה כנסיית הבשורה הקתולית וכנסיית המעיין האורתודוכסית.
הכנסייה, בהיותה אורתודוכסית, אירוע הבשורה, מופיע באיקונה על מחיצת ההפרדה (איקונוסטאזיס) בין המזבח לקהל המתפללים, משמאל לדמותה של מרים.
בכנסיות אורתודוכסיות, בדרך כלל אין ספסלים במרכז האולם, ורוב הליטורגיה (תפילות) מתנהלת בעמידה, אך בכנסייה המעיין, המצב קצת שונה עקב גילם המבוגר של המתפללים היוונים אורתודוכסים בנצרת.
בכנסיית המעיין לא נמצאו שרידים מימי בית שני או מהתקופה הביזנטית, אולם יש שרידים צלבניים, כדוגמת הקמרון היורד במקביל למדרגות היורדות למעיין והמבנה של המפלס התחתון שבו זורמים מי המעיין.
הכנסייה המודרנית כפי שנראת כיום, נבנתה במאה ה-18
קישור למסלול טיול המכיל את האתר.