טחנת הקמח
מבנה טחנת הרוח הינו חלק מהתכנון המקורי של שכונת 'משכנות שאננים' שכלל בין היתר דירות, בורות מים ואף בית כנסת.
טחנת הקמח נבנתה על ידי צוות מהנדסים ובנאים אנגלים לפי מפרט אנגלי ובכך היא מהווה העתק מדויק לתחנה אופיינית, שכמותה נמצאות מאות באנגליה.
טחנה הקמח נחנכה עם ראשיתה של השכונה, כלומר ב-1860 כשבתחילה צוות אנגלי הוא שהפעיל אותה ורק לאחר תקופה קצרה הועברה הטחנה לאחריותה של משפחה יהודית שהפעילה אותה ברציפות במשך כ-20 שנים, למעט הפסקות קצרות שנבעו עקב קלקול של חלקים שלשם החלפתם היה צורך להזמינם מאנגליה.
חשוב להדגיש את רצף הפעילות הארוך של הטחנה, היות שבחלק גדול מן הספרים המספרים את תולדות הטחנה, נכתב שטחנת הרוח של מונטפיורי לא פעלה משתי סיבות:
א. אין בירושלים מספיק רוח על מנת להניע את כנפי הטחנה.
ב. גרגירי החיטה בישראל הינם קשים מדי ולא מתאימים לטחינה.
נתונים עובדתיים סותרים את נקודות הכשל הללו, היות ובירושלים יש משטר רוחות יציב המסוגל להפעיל את הטחנה ללא שום קושי ונגד הפרכת הסיבה השנייה יש לדעת ששום סוג של גרגרי חיטה, לא יכולים לעמוד בפני לחץ מכבש טחנת הקמח המרסק אותם, היות ומשקלו הינו כטון ולכן הטענה לאי פעילות הטחנה, אלה דברי הבל שלא ברור מקורם.
לחיזוק הטענה שאכן הטחנה פעלה ברצף, נמצאו מסמכים מקוריים מהם למדים שהתחנה אכן פעלה במהלך כ-20 שנים.
מה שגרם להפסקת פעילותה של טחנת הקמח היא המודרנה, עת נכנס מתחרה יעיל יותר בדמות מנועי הקיטור שמסוגלים להפעיל את טחנות הקמח ללא תלות ברוחות ולכן הן יכולות לפעול כל הזמן וזאת ביתר קלות לתפעולם,
הפסקת פעילות טחנת הקמח בשכונה, עקב העברת הפעילות להפקת הקמח למפעלים המודרנים, אכן יצרה מצב שטחנה הקמח אכן נשארה על מקומה אך ללא פעילות במשך שנים רבות וזה אולי המקור למיתוס כאילו היא לא פעלה מעולם.
בראשיתה של מלחמת העצמאות, עת המנדט הבריטי היה תקף, נתוני השטח המתבטאים על היות טחנת הקמח ממוקמת גבוה מאוד מעל פני המרחב, גרמו להפוך אותה לעמדה צבאית, על מנת להגן על תושבי משכנות שאננים וימין משה.
מבחינת הבריטים, שעדין היו הריבון בארץ, זו הייתה הפרה של הסטטוס קוו שעיקרה אי הקמת עמדות צבאיות חדשות ולכן הורה הנציב העליון הבריטי, שנהג להתפלל בכנסיית סנט אנדרוז הסמוכה, לחבלן בריטי לפוצץ את התחנה, הורה שאכן התבצעה עת החבלן פוצץ את העמדה בחלקה העליון של התחנה, כולל הכיפה והכנפיים, כך שלא נשאר שום דבר בחלק העליון של טחנת הקמח.
בשנות ה-70 וזאת לאחר איחוד ירושלים, הושקעו הרבה כספים לבניית כיפה שאינה דומה למקור ולכן גם לא היה אפשרי להפעילה ובכך היוותה למעשה אתר ויזואלי עבור תיירים.
הדגם הסטטי של טחנת הקמח לא נעם לקברניטי העיר ולכן לפני מספר שנים הוחלט לשקם את הטחנה לצורתה המקורית וזאת בצמוד לתוכניות המקוריות שעדין קיימות ואכן טחנת הקמח כיום, דומה בדיוק לטחנת הקמח המקורית כולל מנגנון ההפעלה של טחינת הקמח.
מנגנון ההפעלה של טחנת הקמח מושתת על כיוונה של הרוח היכולה לסובב את הכנפיים והיות ומשטר הרוחות לא תמיד מכוון לכנפי הטחנה, תוכנן מנגנון לסיבוב כיפת המבנה לכיוון הרוח וזאת עת לחלקה האחורי של שבשבת מחוברים כבלים הקשורים למסבים וכאשר הרוח נושבת לא מול הכנפיים הגדולות, הרוח אזי מסובבת את השבשבת הקטנה לזוית נתונה הנובעת ממשב הרוחות וזו מפעילה את הכבלים המסובבים את המסבים הגורמים לסיבוב הכיפה עד שהיא עומדת מול הרוח שמפעילה את סיבוב הכנפיים הגדולות. במילים אחרות, יש בטחנת הרוח מנגנון אוטומטי גאוני בפשטותו שמאפשר לתחנה לעבוד כל עוד יש רוח ולא משנה מה כיוונה.
בתחנת הקמח המשוקמת כיום, התהליך פועל חשמלית ולכן אין צורך להסתמך על רוחות.
בסמוך לטחנת הקמח, מוצגת בתוך וויטרינה כרכרה, המשויכת לסר משה מונטפיורי שהובאה לאתר על ידי בוריס שץ, מייסד מוסד האומנות הגבוה 'בצלאל' וזאת בתום מסע בחו"ל שבה הצליח לקבל את הכרכרה, כחלק מצוואתו של מונטפיורי להציגה בא"י.
לא ברור באם מונטפיורי אי פעם נסע בה בארץ, אבל היא הייתה לבטח שלו, היות שמוטבע בה סמל המשפחה של מונטפיורי, סמל המעיד שהינו שייך למעמד האצולה באנגליה, תואר סר שקיבל עקב היותו מיוזמי מהפכת התאורה ברחובותיה של לונדון.
בשנת 1986 יד עלומה ואכזרית השליכה לפיד בוער על הכרכה, שבאותם ימים עדין לא הייתה מוגנת בוויטרינה אלא רק בסוגרים, וגרמה לכך שהכרכרה עלתה באש וכל חלקי העץ שבה נשרפו ואילו המרכב העשוי מתכת שרד ועל כן הכרכה המוצגת כיום הינה משוחזרת בחלקה העשוי עץ.
קישור למסלול טיול מומלץ המכיל את האתר.
קישור לאתר המועצה לשימור אתרי מורשת ישראל