הנבטים
הנבטים שעלו על בימת ההיסטוריה, הופיעו בה למשך כ-1,000 שנה ואז במאה ה-7 לספירה, הם נעלמו לגמרי.
הראשון שכתב על הנבטים, היה כפי הנראה הירודוטוס, המוגדר 'אבי ההיסטוריה' היווני שכתב במאה ה-5 לפנה"ס, בתקופת המלחמות הגדולות בין הפרסים ליוונים, פרק שבו הוא מתאר שיירות גמלים מגיעות לנמל עזה ופורקות מור ולבונה, שקרא להם 'שבטים ערבים' כי לא הכיר את שמם, וזה היה כנראה התיאור הכתוב הראשון על הנבטים.
אזכור נוסף על הנבטים נמצא בכתביו של הירונימוס מקרדיה מהמאה ה-4 לפנה"ס, שבהם הופיע העם הנבטי לראשונה וכך מגדירם: "מולדתם של אלה היא המדבר, שאין בו נהרות, והמעיינות העשויים לספק מים לצבאות עוינים הם מעטים. מנהג בידם של הנבטים שלא לזרוע זרע, לא לשתול עצי פרי, אין בהם שותים יין ואף לא יבנו בית, ואם יימצא אחד מהם העושה כדברים האלה, אחת דתו למות".
גם יוסף בן מתתיהו כתב לא מעט על הנבטים שעה שציין בספריו את התנגשויותיהם עם היהודים.
למרות גאוות העם הנבטי במורשתו הנוודית שהתבטאה בהווי חיים ללא רכוש, ללא בתים בלי כרמים ובלי שתיית יין, הארכיאולוגיה חשפה בשרידי מגוריהם, בתים מפוארים, רמזים על היותם שותים יין ויותר מכל עשייה נרחבת בחקלאות על שטחים נרחבים.
חובה לציין שהבדל בין האתוס המייסד לבין המציאות שהתהווה בתקופה מאוחרת יותר נבעה משינויים דרמטיים שחלו בתרבותם במהלך 1,000 שנות קיומם.
הנבטים הוגדרו כעם במהלך המאה ה-2 לפנה"ס, עת במרחב התנהלו במשך שנים סידרת קרבות בין יורשיו של אלכסנדר מוקדון: פתולימאיס במצרים וסלווקוס בדמשק, כאשר זירת הקרבות ביניהם כמעט תמיד הייתה באמצע, כלומר בארץ ישראל.
סדרת הקרבות שבין בית תלמי במצרים לבית סלווקוס בדמשק, גרמה להתשה הדדית של שני הצדדים, עד כדי חולשה זמנית של שני היריבים, שנוצלה להקמת שתי ממלכות חדשות: הנבטים והיהודים.
אצל היהודים, היה זה מתתיהו החשמונאי שהרים ב-167 לפנה"ס את נס המרד ובניו הקימו בהמשך מדינה חשמונאית שהחזיקה מעמד כ-80 שנה.
אצל הנבטים הוקמה ב-169 לפנה"ס, בפטרה שבעבר הירדן המזרחי, ממלכה בראשות המלך חרתת ה-1 ששלט תחילה על שבט קטן, אך בהדרגה הגדיל את תחום שלטונו ובנה היררכיה שלטונית ששינתה מקצה לקצה את האתוס הנבטי.
בהיותם ממלכה הם החלו לצבור רכוש ולפתח חקלאות ואף קיבלו את ההתייוונות באהבה לא התעקשו על זהות לאומית ונטמעו לתוך התרבות היוונית המפותחת, עד למצב שכיום אין אף נבטי בכול המרחב.
פנתיאון האלים הנבטי החל במאה ה-4 לפנה"ס, בהיווסד אל אחד בשם דושארה, שאין לו לא דמות ולא צורה ולכן אסור היה לפסלו או לציירו, אך כשהם נחשפו לתרבות ההלניסטית הם מקבלים עליהם אלה בשם אלילאת ובהמשך אלה בשם אלעוזה ועד סוף התקופה הרומית הגיע ההפנתיאון הנבטי ל-13 אלים ואלות.
הנבטים שהיו מובילי הסחר בשיירות, הפרוסים לאורך צירים ארוכים, היו חייבים ללמוד לכתוב, מכיוון שברגע שהשלטון צריך לשלוח הודעות, הנחיות והוראות למרחק של מאות ק"מ, צריך הוראות בכתב, על כן הנבטים אימצו את הכתב ברגע שהקימו את הממלכה הנבטית.
הרומאים שכבשו את א"י ב-63 ניסו במשך עשרות השנים הבאות לכבוש מספר פעמים את פטרה ולצרפה תחת שלטונם, תהליך שלא צלח היות והרומאים לא הצליחו להתאים את צבאם להילחם במדבר, שדה קרב שלא היה מוכר להם.
הרומאים שלא הורגלו לאקלים המדברי איבדו יחידות שלמות במלחמה במדבר, בעוד שהנבטים נהנו מההיכרות מעולה שלהם במדבר ורק בשעה שהרומאים החלו לבנות אמות מים לאורך המדבר ודרכים חדשות נסללו כמו ויה נובה טריאנה, הצליח טריאנוס ב-106 לכבש את פטרה ולהתחיל להעביר את דרכי המסחר צפונה, על מנת שיוכלו לשלוט עליהם.
דרכי המור והלבונה מהווים תופעה היסטורית רחבה מאוד והנבטים הם אחד הסימפטומים שלה, תופעה שנוצרה בשל גידול בוטני באזור מסוים בעולם, אך נדרש דווקא בחלק אחר של העולם ובכך נוצר מצב שבין שני המוקדים הללו התקיימו יחסי מסחר וכלכלה עם דרכי הובלה ארוכות.
המור והלבונה אלה מיני עצים ממשפחות פריסריה ובוסווליה המהווים גידול בוטני אנדמי וייחודי, שגדלים רק בדרום חצי האי ערב, באדמה חולית, שהן בלייה של גרניט או אבן חול, בגובה של 1200-800 מ' מעל פני הים ורק ברכסים שפונים לכיוון האוקיינוס, שבהם יש מספיק לחות וגשם.
השרף הינו התוצר המסחרי של עצי המור והלבנה, זה החומר שניגר מהעץ כאשר פוצעים את הגזע ואז השרף שנוזל מגזע העץ נקרש מיד באוויר ונופל בצורת גושים קטנים לקרקע ומשם אוספים אותו ומשווקים אותו בצורת גושים.
את גושי השרף שאספו, הובילו בשיירות גמלים במערכת דרכים ארוכה מלאה תלאות, עד נמלי מזרח הים התיכון שכללו את אנטיוכיה שבטורקיה, טרטוס, ביירות, צור, צידון, עכו דור, יפו, אל עריש, אלכסנדריה ועזה ומשם באוניות לחלקי העולם העתיק.
השימוש במור ולבונה היווה בעיקרו של דבר מצרך נידרש לפולחן במקדשים הפגאניים, אך גם לשימוש משני בקבורה.
הזיקה למור ולבונה נדרשה היות ובאגן הים התיכון, היו עשרות מקדשים פגאניים, שבהם הקריבו קרבנות בשר מספר פעמים ביום וזאת כדי לפייס את האלים עליהם הייתה מושתת אמונתם של הפגאניים.
כמויות הבשר שנשרפו כל יום במקדשים היו עצומות וזאת ברמת היגיינה אפסית היות ואין אלכוהול לחיטוי, מקררים להקפאה, מים וסבון לניקוי ובנוסף גם שמש חזקה במשך כ-9 חדשים בשנה, יצרו סירחון נוראי של פגרי הקורבנות שהיה בלתי נסבל.
כדי שאדם הבא למקדש לא יריח את הריח החריף והמסריח של הזבח, היו חייבים להסוות אותו בריח חזק ונעים כלשהו והפתרון נמצא בהכנסת קטורת למקדשים, בתהליך שבו לקחו את גושי השרף של המור והלבונה ושרפו אותם ואז השריפה הייתה מעצימה את הריח הנעים שלהם פי 20 וכך האדם מריח את הריח הנעים, החזק ביותר, ולא את ריח הבשר.
המור והלבונה נהפכו למוצר מועדף, שכן כל המקדשים רצו אותו ולכן החל יבוא דרמטי של השרף, כאשר כל זה נבע מהסיבה שמדובר בנוהג דתי, שבו הכסף פחות משמעותי, כלומר לצורך פולחן דתי היו מוכנים להשקיע הרבה מאמץ והרבה כסף.
בכנסיות הביזנטיות ביוון וברומא, ניצלו את הקשר בין ריח הקטורת במקדשים הפגאניים ובין ההגעה לכנסייה ועל כן המשיכו בכנסיות לשרוף מור ולבונה, מתוך הנחה כי הסוגד הפשוט רגיל להיכנס ולהריח את המור והלבונה, ובכך הגעתו לכנסייה תהווה התניה קלאסית לטקס פולחן דתי.
תהליך ההובלה של המור והלבונה במדבר היה מותאם היטב לנבטים היות והייתה להם יכולת התמצאות במדבר, חוש למצוא בו מקווה מים וידע בהובלת שיירות גמלים.
הגמל הוא בעל חיים עם יחס עלות-תועלת הכי גבוה בשהייתו במדבר, הוא מסוגל לסחוב על גבו משא במשקל של כ-300 ק"ג, ללכת כ-35 ק"מ ביום, לשתות פעם ב-10 ימים ואז לשתות 120 ליטר ב-10 דקות ויכולת אכילה לכל צמח הגדל במדבר.
לגבי גודל השיירות, הגישה המקובלת היא שמנתה כמה עשרות בודדות של גמלים, אך יש אסכולות שמדברות גם על שיירות של מאות גמלים.
הצרכנים של השרף שהתפרסו לאורך חופי הים האגאי וחופי הים התיכון יצרו דרך יבשתי באורך כ-1,800 ק"מ ביבשה, העוברת מדרום ערב עד עזה ועוד אלפי ק"מ של משלוח ימי באוניות לאירופה.
זו אחת מדרכי המסחר הקדומות בעולם, שהניבה גם תרבות חומרית מפוארת שבה א"י מהווה רק תחנת מעבר בדרך המסחר הארוכה הזו.
ואכן אחרי תהליך הובלה ארוך שכזה שנע בין 80-60 יום, שכן הוא אמור להכיל את עלות ההובלה של הגמלים, את האוכל והמים של הגמלים והאנשים שמובילים אותם, את המיסים שצריך לשלם בדרך, את השמירה וההגנה משודדים, אין זה מפתיע שהמחיר עלה לרמות גבוהות מאוד והניב עסק עם הצלחה עצומה.
ההובלה היבשתית ולאחר מכן השייט בים התיכון, שהייתה מבוססת על רוח בריזה דרום מערבית שנמשכה כשבועיים-שלושה, הציבה נתון שבו לקוח כלשהו באירופה שהזמין סחורה, אמור היה לקבלה רק אחרי כ-3 חודשי המתנה.
הייתה קיימת גם דרך חלופית שהתבססה על נתיב שיט בים סוף שעבר דרך באב אל מנדאב ומשם דרך ים סוף ומפרץ אילת ובהובלה יבשתית לעזה, מסע שנמשך כ-5 ימים בלבד.
הובלת המור והלבונה בים סוף היוותה סיכון גדול וזאת עקב רוחות צפוניות חזקות נגד כיוון השיט ולכן מיעטו להשתמש בה.
החלק האחרון בדרך היבשתית, כלומר מפטרה עד עזה, שחצה את הנגב, הוא באורך של כ-120 ק"מ, קטע שלקח 4 ימי הליכה.
ציר פטרה-עזה היה הציר המרכזי שעבר דרך עבדת וחלוצה, אך היו גם צירים מקבילים כדוגמת ציר צפוני יותר, שעליו ממוקמת ממשית.
הצירים הקלסיים לא מגיעים לשבטה, לא לניצנה ולא לרחובות בנגב, אכן קוראים גם להן עיירות נבאטיות, אך זה לא מדויק.
שבטה וניצנה לא ערים נבטית קלאסיות, לא הוקמו ע"י נבטים ולא בתקופה הנבטית, הן מאוחרות יותר והוקמו ע"י הרומאים והיו בהן בין השאר גם תושבים נבטיים והן שימשו רק עורף חקלאי תומך.
תחנות הדרכים לחניית השיירות, התפלגו לשני מאפיינים, כאשר התחנות הגדולות היוו מקור להצטיידות במים ואוכל ואילו והמצדיות הקטנות בנגב, כדוגמת עין סהרונים, מצד נקרות ומואה היוו תחנות שמירה בלבד.