קבר רחל
מבנה קבר רחל, שעל פי מסורות של למעלה מ-1,700 שנה מזהות אותו כמקום קבורתה של רחל אמנו, מהוה מקום קדוש ליהודים, לנוצרים ולמוסלמים.
על מיקמו של האתר כמקום קבורתה של רחל אמנו, חלוקים חוקרי א"י באשר לנכונות הזיהוי, ויש הטוענים שהאתר המכונה בערבית קובור בני אישראיל, הממוקם דרומית ליישוב גבע בנימין הוא מקום הקבורה הנכון.
הטיעון למקום הנוכחי של קבר רחל מסתמך על שני הפסוקים בספר בראשית: "וַתָּמָת רָחֵל וַתִּקָּבֵר בְּדֶרֶךְ אֶפְרָתָה הִוא בֵּית לָחֶם. וַיַּצֵּב יַעֲקֹב מַצֵּבָה עַל קְבֻרָתָהּ הִוא מַצֶּבֶת קְבֻרַת רָחֵל עַד הַיּוֹם" וכן הפסוק: "וַאֲנִי בְּבֹאִי מִפַּדָּן, מֵתָה עָלַי רָחֵל בְּאֶרֶץ כְּנַעַן בַּדֶּרֶךְ, בְּעוֹד כִּבְרַת-אֶרֶץ, לָבֹא אֶפְרָתָה; וָאֶקְבְּרֶהָ שָּׁם בְּדֶרֶךְ אֶפְרָת, הִוא בֵּית לָחֶם".
אלו הטוענים אחרת, מסתמכים על הפסוק מספר שמואל בו מסופר שקברה של רחל נמצא בגבול שבט בנימין, שעה שהעיר בית לחם שוכנת בנחלת שבט יהודה.
כמקור נוסף המצביע שקבר רחל נמצא בצפונה של ירושלים, הוא הפסוק בספר ירמיהו: "קול ברמה נשמע נהי בכי תמרורים רחל מבכה על בניה" וזאת כאשר רוב מפרשי התנ"ך מציינים את מיקום ה"רמה" בצפונה של ירושלים.
המפליא הוא שהמקורות הראשונים המזהים את קבר רחל בצפון בית לחם, הם דווקא מקורות נוצריים מהמאה ה-1 ואילו המקור היהודי הקדום ביותר המזהה את קברה של רחל מצפון לבית לחם, הוא מדרש לקח טוב מהמאה ה-11 המתאר את מבנה האתר באופן זהה לתיאור הנוכחי.
במהלך המאות הבאות, תיארו רבים מעולי הרגל לאתר, את מבנה האתר והמרכיב האנושי והדתי של המתפללים בו, בכתביהם על סיורם בא"י, ביניהם רבי בנימין מטודלה, הרמב"ן רבי עובדיה מברטנורא, משה באסולה ועוד.
בעת מסעו של משה מונטיפיורי לא"י ב-1839 הוא ביקר יחד עם רעייתו יהודית בקבר רחל, וכך כתבה ביומנה לאחר מכן: "באנו אל קברות רחל ונכתוב את שמותינו בתוך אלפי רבבות שמות מזולתנו, ונתפלל שם את תפילתנו את הקבר".
בעת הביקור באתר התרצה מונטפיורי לתרום כספים לשפץ ולשדרג המבנה שהיה במצב רעוע, וזאת לאחר שקיבל היתר מ'השער העליון' הוא הסולטן העות'מאני שישב בקושטא.
תרומה נוספת לשיפוץ ואחזקת האתר הגיעה ממונטיפיורי כחודשיים לפני פטירתו, ומחווה על נדיבותו, בטקס הלווייתו פוזר על קברו עפר שהובא מקבר רחל.
באותן שנים התפתחו סביב קבר רחל הווי ומנהגים מיוחדים, שבהדרגה הפך למקור הזדהות חשוב בתודעת אנשי היישוב היהודי בארץ, שבא לידי ביטוי בעלייה לרגל המונית של עשרות אלפי מתפללים מא"י ומארצות אחרות.
במהלך השנים, קברה של רחל הפך לסמל ציוני המייצג את שיבת העם לארצו.
חשיבות האתר בעת ההיא, התבטאה בהיותו סגור באמצעות מנעול מיוחד שנפתח באמצעות מפתח מיוחד באורך כ-15 ס"מ שהופקד בידי שמשים מיוחדים שהתמנו ע"י רבני ירושלים.
במהלך תקופת השלטון הבריטי הוחלט שלמה לפתוח את האתר מדי יום ביומו, וזאת בניגוד לנוהג הקודם, לפיו היה האתר פתוח בעיקר בחגים, אך לאחר ההכרזה באו"ם על תוכנית החלוקה בכ'ט בנובמבר 1947 פסקה הגעת היהודים לקבר רחל.
במהלך 19 שנות שלטונה של ירדן במרחב, נמנעה גישתם של יהודים למקומות הקדושים וזאת בניגוד להסכמי שביתת הנשק בין ישראל לירדן, שנחתמו לאחר המלחמה.
הירדנים ביצועו שינוי במרחב האתר, עת אפשרו לוואקף להרחיב את שטח בית הקברות משלושת צדדי האתר ואף התירו בניית בתים בסביבתו עד כדי שינוי קיצוני של מרחב האתר, שנבלע בין בתי מגורים רבים, עצים גבוהים ובית קברות גדול.
לאחר מלחמת ששת הימים, האתר שופץ על ידי הרבנות הצבאית והפך לבית כנסת, אך הוחלט שלא לספחו לשטחה של ירושלים.
בעקבות האינתיפאדה השנייה ב-2000 המצב הביטחוני במרחב הורע, ולכן נמנעה גישת יהודים לאתר ובהמשך היא אף צומצמה לשעות ולימים מסוימים, ועל מנת לשמור על בטחון המתפללים באתר, הואצה תוכנית הבנייה למיגון האתר שעקב כך הפך למתחם סגור בפאתי העיר בית לחם, שהגישה אליו היא רק דרך מעבר מיוחד, הנקרא 'מעבר רחל'.
בעקבות בניית גדר ההפרדה סביב מתחם הקבר, חזרה תחושת הביטחון באתר ומ-2008 הותרה כניסה חופשית לכל החפצים לבקר באתר.
קישור למסלול טיול המכיל את האתר.