מצפה הראל
קיבוץ הַרְאֵל הוקם ב-1948 על ידי יוצאי חטיבת פלמ"ח הראל, שלוחמיה נלחמו על פריצת הדרך לירושלים במלחמת העצמאות.
הקיבץ הוקם על אדמות הכפר הערבי בית ג'יז, שתושביו נמלטו ממנו במהלך מלחמת העצמאות ולא הורשו לחזור אליו לאחר תום הקרבות ואדמותיו הוכרזו נכסי נפקדים ועליהן הוקם הקיבוץ.
מצפה הראל הממוקם בכניסה לקיבוץ הראל, מכיל דגם גדול של דרך בורמה, נתיב שאפשר אספקה לירושלים הנצורה בתש"ח.
עקב כניסתו של הלגיון הירדני ב-18.5.48 למרחב לטרון, נחסמה למעשה הדרך לירושלים ומנעה בכך אפשרות של אספקה לתושבי ירושלים.
מציאת דרך עוקפת לטרון, התגלתה שעה ש-3 לוחמי חטיבת פלמ"ח הראל, יאיר מונדלק שלמה בן שלום ואריה טפר שהיה נווט וסייר יצאו באישון ליל ה-21.5.48 מקריית ענבים במגמה להגיע לחולדה.
מקריית ענבים עד שער הגיא, עשתה החבורה את דרכם בנסיעה, אך משער הגיא הוביל את הקבוצה בדרך לא דרך בחושכה בנתיב רגלי אריה טפר שהיה נווט וסייר, עד למובאות קיבוץ חולדה.
מיד בהגיעם לשערי הקיבוץ, הם יצרו קשר עם הפיקוד והודיעו בשמחה שמצאו תוואי נסתר באורך של כ-10 ק"מ שעוקף את לטרון, נתיב הליכה, אך עדיין לא מותאם לנסיעת שיירות של משאיות.
מרגע קבלת הידיעה על מציאת הנתיב, החלו בפעולה מאומצת להכשיר את הנתיב לנסיעה ואכן הדרך נחנכה לנסיעה ב-11.6.48 עת משאיות עמוסות באספקה נסעו בדרכם לירושלים הנצורה.
דרך בורמה החלה מהיישוב בקוע, שב-48 היה ממוקם בו הכפר הערבי דיר מוחיזין, משם המשיכה הדרך לקבוץ הראל, שבזמנו היה ממוקם בו הכפר הערבי בית ג'יז, משם המשיכה הדרך לכפר בית סוסין, שכיום ממוקם בו המושב תעוז ומסתיימת על הגבעה בבית מחסיר כיום המושב בית מאיר.
במקביל לפתיחת דרך בורמה לתנועת רכבים, החלה ב-11.6.48 ההפוגה הראשונה, שבה הוסכם שבכביש הראשי אפשר יהיה להעביר אוכל לירושלים, אך לא נשק וזאת בפיקוח האו"ם ולכן בעת הזאת, נשק הועבר בדרך בורמה, נתיב שהיה מוסתר מעיני כל.
עם תום ההפוגה ב-9.7.48 הירדנים לא אפשרו העברת אוכל בכביש ואז העבירו בדרך בורמה גם אוכל וגם נשק.
במהלך מבצע דני (ע"ש דני מס-מפקד הל'ה) שהחל מיד בתום ההפוגה, מבצע בו השתתפו 5 חטיבות בראשות יגאל אלון לכיבוש לוד, רמלה, לטרון ורמאללה, הצליחו לכבוש רק את לוד ורמלה, הקרב על כיבוש לטרון נכשל, אך את הרכס של תעוז ותרום שמעל דרך בורמה הצליחו לכבוש, מהלך שאפשר את תחילת סלילת כביש אספלט במקום דרך בורמה, מהלך שנמשך 5 חדשים.
ואכן ב-7.12.48 נחנך כביש הגבורה, כביש בין צומת נחשון לצומת שמשון, שהפך לכביש הראשי והיחיד לירושלים עד 1967.
דרך בורמה שנמשכה לאורך כ-10 ק"מ שימשה למעשה רק 6 חודשים כדרך חלופית לירושלים, דרך שלא עברה בתוואי נוח לנסיעה.
למעשה 8 ק"מ מתוך ה-10 של התוואי, היו כבר קיימים קודם לכן, אך כשתי דרכי עפר נפרדות שאין חיבור ביניהם ולכן בתחילה הגיעו משאיות עמוסות מתל אביב עד קצה נתיב אחד ומשאיות ריקות מירושלים לקצה הנתיב מהצד השני ובתהליך רגלי בעזרת חמורים העבירו את האספקה ממשאית עמוסה שהגיעה מהמערב למשאית ריקה שהגיעה מירושלים.
רק ב-11.6.48 הצליחו לחבר את 2 הק"מ בין שני נתיבי העפר, כדי ליצור רצף וכך פתחו את הדרך לנסיעה רציפה.
למרות אפשרות העקיפה של לטרון בדרך בורמה, המשיכו לצאת לעוד קרבות לכיבוש לטרון, היות ובן גוריון אמר: לא יכול להיות שדרך עפר תשמש דרך ראשית לעיר של 100,000 יהודים ורק כשסיימו לסלול את כביש הגבורה בדצמבר 48 בן גוריון נרגע וויתר על כיבוש לטרון.
מקור השם דרך בורמה החל אחרי 1948 במאבק איך לקרוא לדרך בורמה.
חטיבה 7 רצו לקרוא לדרך על שמם - דרך 7 כי מהנדס הביצוע להכשרת הנתיב היה מכוחותיהם והם נלחמו במרחב.
חטיבת הראל רצו לקרוא לנתיב בשם דרך הראל, כי 3 הלוחמים שגילו את הנתיב והיו הראשונים שעברו בו, היו מחטיבת הראל.
אך מי שהכריע לבסוף היה עיתונאי אמריקאי בשם קנט בילבי שהציע את השם: דרך בורמה, כי זה מזכיר את הנתיב שבו בנות הברית העבירו אספקה במלחמת העולם ה-2 לעזרת הסינים במלחמתם נגד היפנים, דרך בתוואי נסתר בבורמה, לאורך אלפי ק"מ ומאז שם זה זה הפך למושג לכל דרך נסתרת בכל מקום שהוא.
קישור למסלול טיול מומלץ המכיל את האתר.