הפזורה הבדואית
השם המקורי של הבדואים הינו באדאווים, הנובע מהמילה הערבית באדיאה-מדבר, כלומר הבאדאווי הוא בן המדבר, זה הכינוי שנתנו להם בני האדם שלא חיו במדבר, הבדואים עצמם קוראים לעצמם בשם 'ערב אל-עזאזמה, ערב אל-שיבלי, ערב אל-הייב וכו' המציין שהם בני שבט של ילידי ערב המקוריים, צאצאים קדומים של ישמעאל בן אברהם שמקורם בחצי האי ערב, ולכן הבדואים רואים בעצמם, וזאת בגאווה גדולה, ממשיכי שושלת האבות אברהם, יצחק ויעקב, שהיו בעצם רועי צאן נוודים.
ייחודם של הבדואים מתבטא באורח חיים מסוים, שהבדיל ובידל אותם מאוכלוסיות אחרות גם כאשר האסלאם שלט בארץ ורוב תושביו היו מוסלמים, הייחוד הבדואי היה כה ייחודי שהפך אותם לקהילה נפרדת.
הזהות הבדואית היא כה עמוקה, שגם כאשר בדואי זונח את אורח החיים שבו גדל, הוא יקפיד מאוד להתחתן רק עם בדואית, וילדיו יוגדרו עדיין בדואים ויתחנכו עם האתוס הבדואי.
בדואי יכול להיות בעל תואר אקדמי ונושא משרה בכירה, אך תמיד יגדיר את זהותו לפי סדר החשיבות: בדואי, ישראלי, ערבי, מוסלמי, כלומר להיות בדואי זה פסגת הזהות שלו למרות שכבר מזמן הוא לא רועה צאן.
בדואי מוגדר בזהותו לפי האב ורשאי להתחתן גם עם אישה שאינה בדואית, כמו ערבייה מחברון או מהגליל, וילדיו ייחשבו בדואים לכל דבר, אך על מנת למנוע פחיתות זהות בדואי מכובד יתחתן לראשונה עם אישה בדואית משבט מוכר ומיוחס, ורק לאחר מכן והיה ויחפוץ, יתחתן עם נשים ערביות נוספות שלא מוגדרות כבדואיות.
כלל ברזל בחברה הבדואית הוא, שבדואי מכובד לא ייתן לעולם הסכמתו להשיא את בתו לפלאח, כי במקרה הזה, הנכדים לא יהיו בדואים בזהותם.
בשונה מהבדואי שחי באדיאה-מדבר, שחייו מבוססים על עדרי צאן, יש גם כאלו שחיים בסאחרה-צייה, ומכונים בשם הסאחרוואי, שמקורו מהמילה סוחר, שמתגוררים דרומה ממכתש רמון, מרחב שאין בו אזורי מרעה כי אין בו כמעט משקעים, ולכן הם מוצאים את כלכלתם בסחר ברכוש ולא בגידול עדרי צאן.
הנדודים של הסחראווי מתבטאים בהובלת סחורה מנקודה אחת לשנייה, קבלת תשלום וחזרה למרחב ביתם, נדידה קווית שאפיינה את חייהם של הנבטים.
נדידת הבדואים רועי הצאן הינה שונה ומתבטאת בכך שפעמיים בשנה הרועה משאיר חלק מציודו במאהל ביתו ונודד עם העדר שלו, כל פעם לשדה אחר, ולאחר מכן חוזר למקום מגוריו.
הבדואים העסליים (מקוריים) רואים עצמם צאצאי ישמעאל (1650-1850 לפנה"ס) אך אין עדויות ארכיאולוגיות מהתקופה הזאת להתיישבות של בדואים בא"י, אלא רק מ-3 גלי הגירה מאוחרים יותר מסעודיה לכיוון צפון, שנבעו מהתפוצצות אוכלוסין במדבר חצי האי ערב, שהינו דל לצורכי מחייה.
לדעת המחקר, גל הגירה הראשון התבצע במאה ה-7 עת המון ערבי נע צפונה, מלווה במסע כיבושים ואידאולוגיה דתית חדשה - האסלאם, גל שבעקבותיו הוקמו בית אומאיה בדמשק ובית עבאס בבגדד, מקומות המרוחקים מסעודיה, מרחב מדברי בו נוצר דלדול אוכלוסייה.
במהלך השנים, עקב התפתחות שלטון חזק של הפאטימים במצרים, החלה תקופת שגשוג ושוב נוצר עודף אוכלוסייה באזור ערב, שבא לידי ביטוי במאות ה-11 וה-12 סוף תקופת השלטון הפאטימי, בה התבצע גל הגירה שני מערב הסעודית צפונה, שהגיע עד לטורקיה. במהלך השנים וביחוד בתקופה העות'מאנית, הביאה שוב שגשוג במרחב המדברי בערב והוא שיצר במאה ה-17 את הגל ההגירה השלישי מסעודיה צפונה.
חשוב להזכיר ששני גלי ההגירה הראשונים לא יצרו שום התיישבות בארץ, כי היו אלו בעיקר נדודים צבאיים-גבריים, שלא היו מלוות במשפחות ורק חלקו של הגל ה-3 הגיע גם לאזור, ואלה הם למעשה הבדואים הראשונים שהתיישבו בנגב.
גלי הגירה נוספים התרחשו בשנים 1840-1831 בתקופת שלטונו של מוחמד עלי ובנו איברהים פשה מראשי השלטון במצרים, שבמהלך כיבושם את א"י הם הביאו לארץ חיל משלוח מצרי אדיר מלווה בעבדים ומשרתים, שחורי עור מסודן, קניה וניז'ר.
העות'מאניים, בסיוע המעצמות האירופאיות הצליחו במשא ומתן לסלק את הכוחות המצריים מא"י, אך כל האפריקאים שנלוו אליהם נשארו והפכו למשרתים ועבדים של הבדואים, שהיו כאן לפניהם, ואינם ממוגדרים בקרב הפזורה הבדואית כבדואים עסלים.
עוד תהליך הגירה מכפרי הפלאחים מדרום הר חברון אל הנגב, החל במהלך המאה ה-19 עת הצבא הטורקי החל בגיוס צעירים, בתור מס משפחה, שניתן היה להמר ע"י תשלום שוחד גבוה מאוד, אך לאותם משפחות שההון לא נמצא ברשותם, החליטו לעזוב את כפרם ולנדוד למדבר שבו אין כתובת, ובכן השלטון לא מכיר אותם.
הפלאחים שהיגרו הצטרפו לבדואים שהפכו אותם לבני חסות של השייחים הבדואים ששמרו עליהם כמעמד נחות, וכיום נוצר מצב שיש עשרות אלפים כאלה בנגב.
המדינה מתייחסת לפזורה כמיקשה אחת, כמו שאנו מתייחסים לכל החרדים בשם כללי, ולא יודעים להבדיל בין חסידות גור לבין ויזניץ' לבין בעלז וכו'.
הפזורה הבדואית בנגב מורכבת מכמה קבוצות, שבאים ממקורות שונים ומעמדים היררכיים מגוונים.
לדוגמא, העיירות הבדואיות שבנגב מתחלקות על פי הרכב המשפחות והקשר שלהם לערב הסעודית, כל מי שאין לו קשר דם ישיר לסעודיה, מעמדו הולך ופוחת וראוי לציין שהבדואים עצמם יודעים לזהות בדיוק כל מי שנכנס לתחומם, לאיזה מעמד הוא שייך.
בתקופת המנדט, כדוגמא לחשיבות ההיררכיה, כשנפתחו מערכות חינוך עבור הבדואים, היו אלה דווקא הפלאחים ששלחו ראשונים את ילדיהם אליהם, ואילו משפחות הבדואים העסליים סרבו לשלוח את ילדיהם לאותו בי"ס עם הנחותים, ורק כאשר הבריטים בנו בי"ס מיוחד לילדי השייחים, נעתרו הבדואים הנחשבים למקורים, לשלוח את ילדיהם אליו.
בשנות ה-70 עת נפתחה בפני הבדואיים המוסדות להשכלה הגבוהה, הראשונים שנרשמו ללמוד בהם היו הפלחים, שראו בזאת שדרוג מהמעמד הנמוך.
תהליך דומה התפתח בשעה שרשויות המדינה החלו להנפיק אישורי מסחר לפתיחת חנויות שלבדואים זה נראה כפחיתות כבוד להפוך לסוחרים, ואילו הפלאחים קפצו על המציאה נהפכו לסוחרים שהרוויחו והתעשרו ובכך נוצרה מציאות שכיום בני המעמד הנחות בחברה הבדואית נהפכו למשכילים ועשירים עם בתים ומכוניות, בעוד הבדואים העסלים נשארו מאחור הן ברכושם והן בהשכלתם.
לפי מפקד בריטי שנערך ב-1946 היו כ-50,000 בדואים פזורים בכל רחבי הנגב, אך במהלך מלחמת העצמאות רובם ברחו למצרים וירדן ואלו שנשארו רוכזו ע"י הפלמ"ח למשולש ב"ש–ערד-דימונה, ועל פי מפקד שצה"ל ערך ב-1950 מספרם היה כ-10,200 בדואים בלבד.
בפעולת הריכוז נוצר מצב שהבדואים העסלים שהיו בעלי הקרקעות בשטח המוגדר היו במצב טוב, כיוון שיכלו לבנות במושבם את ביתם, ואילו הבדואים, שהועברו למתחם בכפייה, נהפכו על פי תפיסתם לפליטים, שאין ברשותם אישור לבנות בית על שטח שלא שלהם ואף לא לרעות צאן או לשתות מהבאר בשטח של מישהו, באם לא יקבלו אישור מבעל הקרקע, יען כל מי שמשתמש בשטח בלי אישור, לוקח מהבעלים את מקור המחייה שלו, ועל פי המסורת הבדואית, זו סיבה להוציאו להורג.
מדינת ישראל הלאימה את כל הקרקעות בנגב, ורק אדם שהביא קושאן רשמי שניתן מהשלטון העות'מאני, קיבל בעלות על השטח המוגדר בקושאן.
מתוך כוונה לפתור את בעיית הפזורה הבדואית, בנתה המדינה במהלך שנות ה-70 תשתית ל-7 עיירות, בהם מנהל המקרקעין היה מוכן למכור שטח של חצי דונם למי שיחפוץ בכך ואכן היו כאלה שקנו שטח מהמנהל על מנת לבנות עליו את ביתו, אך לפתע נוצר מצב שבדואי שקיבל הבטחת קנין על קרקע נתונה מהשילטון העות'מאני, וזאת ללא מסמך רשמי, אמר לבדואי שרכש את הקרקע, שזה השטח שלו מימים ימימה, ואם הוא יבנה בו, הוא צפוי למוות, ולא מעניין אותו מחוקי המדינה.
במציאות נוצרה סתירה וניגוד משווע בין המסורת הבדואית לבין חוקי המדינה, ולכן התנאי לקבלת אישור בנייה ניתן רק למי שיש לו זהות בין השטח שנקנה מהמדינה לבין הבעלות לפי המסורת הבדואית.
כיום כ-70% מאוכלוסיית הבדואים בנגב, המהווים כ-190,000 איש, מתגוררים ב-19 ישובים מוכרים, בהם העיר רהט, 6 מועצות מקומיות: לקיה, תל-שבע, כסייפה, ערערה בנגב, שגב שלום וחורה, ושאר היישובים מרוכזים במועצות האזוריות נווה מדבר ואלקסום.
כ-80,000 איש מאוכלוסיית הבדואים בנגב משתייכים ל-22 שבטים המתגוררים מחוץ ליישובים המוכרים.