עכו הצלבנית
ראשית נוכחותם של הצלבנים בא"י החלה ב-1099 וזאת בתום מסע יבשתי בו הגיעו הצלבנים מהצפון דרך סוריה, כאשר מרכז התעניינותם היה כיבוש ירושלים, ולכן במסעם הם פסחו על כל ערי הארץ עד הגיעם מול חומות ירושלים.
במהלך המצור על ירושלים התברר לצלבנים, שאין ברשותם כלים לפריצת חומות העיר ולכן שלחו קבוצת לוחמים לנמל יפו על מנת לפרק משתי אוניות את לוחות העץ שלהם ולהביאן לירושלים לבניית מתקנים לצורך פריצה לעיר.
ואכן, עם הקמת כלי המצור, הבקיעו הצלבנים את החומה הצפונית, כבשו את העיר והכריזו על הקמתה של ממלכת ירושלים הצלבנית.
רק לאחר התבססותם בירושלים, התפנו הצלבנים לכבוש את כל שאר ערי הארץ.
כשהגיעו הצלבנים לעכו, וזאת ב-1104 בתקופת המלך באלדווין ה-1 הם הטילו מצור יבשתי על העיר, שלא גרם להרע במאומה את מצבם של הנצורים, היות וכל צורכיהם סופקו דרך הים.
בשלב זה של הלחימה, הבין המלך הצלבני, שכדי לכבוש את עכו הוא חייב להדק את המצור בהוספת צי ספינות, מערך לחימה שלא היה ברשותו והיה רק בידי הקומונות הימיות האיטלקיות.
בצר לו פנה המלך באלדווין ה-1 לקומונת גנואה וביקש את עזרתם באמצעות ספינותיהם לכיבוש העיר.
הגנואזים, שהיו סוחרים ממולחים, נענו לבקשה, אך הסכימו לסייע לצלבנים תמורת קבלת רובע בתוך העיר ושליש מהשטחים החקלאיים.
ואכן בעזרת הגנואזים כבשו הצלבנים את עכו, וכמובטח נתנו הצלבנים לגנואזים רובע שלם בתוך העיר.
בסוף אותה שנה החליט באלדווין ה-1 לכבוש גם את צור, וכמו בכיבוש עכו, ניתקל באותה בעיה בהקשר המצור הימי, אך הפעם פנה לקומונת ונציה בתקווה שמחיר סיועם יהיה יותר נמוך, אך הוונציאנים הסכימו לסייע בספינותיהם בתנאי שיקבלו לרשותם שליש מכל ערי הנמל בארץ.
נוכח התעקשות הוונציאנים, והרצון העז של המלך לכבוש את צור, נאלץ המלך הצלבני להסכים לתנאים, וכך נוצר בעכו גם הרובע הוונציאני ליד הרובע הגנואזי.
בהמשך מסע הכיבוש הצלבני, הצלבנים נעזרו גם בקומונת פיזה, ואז נוצר גם הרובע הפיזאני.
בעקבות התיישבותם של נתינים אירופאים בעכו, העיר הפכה בתקופה הצלבנית למרכז קוסמופוליטית, כך שבכל רובע שלטה קומונה אחרת, שהכתיבה שבתחומה תיבנה כיכר הנושאת את שם פטרונה, וכדוגמא ברובע של ונציה כיכר סן-מרקו, וברובע הגנואזי בנו את פיאצה סן לורנצו.
עם התבוססות הצלבנים בארץ, החלה נהירה של עולי רגל נוצריים לארץ הקודש, מהלך שהיה מלווה לעיתים קרובות בבזיזת רכושם ע"י המוסלמים שארבו להם בצדי הדרכים. כדי לשמור על ביטחונם של עולי הרגל, ביקשו המסדרים הנזיריים בארץ את אישורו של האפיפיור לשאת נשק, ולהפוך לנזירים לוחמים, האפיפיור אכן נענה לבקשתם, ובכך החלה תקופה שהמסדרים ההוספיטלריים והטמפלריים, שהיו מסדרים גדולים, ללוות את עולי הרגל ולשמור עליהם, וכל זאת זאת תמורת תשלום לא מבוטל.
מרכזי המנזרים היו בירושלים, כאשר ההוספיטלרי היה במוריסטאן, הסמוך לכנסיית הקבר ומרכז המנזר הטמפלרי היה בהר הבית .
תהליך הליווי של אבירי המסדר החל מרגע עלייתו של הצליין לחוף עכו, לאורך כל דרכו לאתרי הקודש בירושלים, בית לחם ונצרת, ועד שובו חזרה לנמל עכו.
תוך תקופה קצרה, המסדרים הנזיריים התפתחו למרכז כלכלי אדיר ובכך הפכו לגופים הכלכליים החזקים ביותר בארץ ובאירופה.
במהלך השנים, כמות הכסף העצומה שהצטברה בקופתם, אפשרה להם לקנות אדמות בצדי הדרכים הראשיות, ועליהם לבנות מצודות וכך לשדרג את ביטחון הצליינים, עד כדי ביטול הצורך ללוותם לאורך כל זמן שהותם בארץ.
נוצר מצב שרוב המבצרים הצלבניים בארץ, נבנו ע"י ההוספיטלרים והטמפלארים ולא ע"י המלך הצלבני.
היות ועכו הייתה עיר מרכזית בימי הצלבנים, נבנו בה גם רובע הוספיטאלרי וגם רובע טמפלארי, וזאת בנוסף לרובעים של הקומונות.
בקרב קרני חיטין שהתרחש ב-1187 הובסו הצלבנים ע"י כוחותיו של האיובי צאלח א-דין ונוכחותם בא"י הסתיימה עם גירושם ממנה, וכך תמה ממלכת ירושלים הצלבנית.
במסע הצלב ה-3 שהתרחש ב-1191 ניסו הצלבנים לכבוש מחדש את ירושלים, אך כוחם לא עמד להם מול הכוח המוסלמי, ולכן הסתפקו בכיבוש ערי החוף בלבד, והכריזו על עכו כבירת הממלכה הצלבנית.
גירושם הסופי של הצלבנים מתחומי א"י, היה בתום מצור ב-1291 שביצעו הממלוכים על העיר עכו, שלאחריו נסו אחרוני הצלבנים למצודה שבעתלית, ומשם הפליגו חזרה למולדתם.