מצפה רביבים
שירו של דוד זהבי מקבוץ נען, מבטא היטב את הלך הרוחות על מה שחשבו על הנגב עד שנות ה-40: מדבר שומם כמו מדבר סהרה, רק חול וחול עם שיירות גמלים שפוסעים בו.
קבוץ נגבה שהוקם ב-1939 כאחד האחרונים מיישובי חומה ומגדל, רמז על הכוונה להגיע לנגב, כי עד אז חשבו שהנגב לא יברח וממילא לא יודעים איך אפשר להתיישב בו בלי מים.
במהלך מלחמת העולם ה-2 קמו מספר יישובים בשער הנגב שנחשב חלק מהנגב וזאת בניגוד לחוקי הספר הלבן, היו אלו ישובים שאדמותיהם נרכשו ע"י יהודים: יד מרדכי ניר-עם, רוחמה בארות יצחק שהיה אז היישוב הדרומי ביותר בארץ ועוד.
יוסף וייץ, שהיה בעת ההיא מנהל הקק"ל ואחד מאבות ההתיישבות בארץ, העלה רעיון להקים 10 מצפים בעומק הנגב, כדי לבדוק את אפשרות החיים והיה ואכן יקומו היישובים.
לאחר לבטים הוקמו בסופו של דבר במאי 1943 רק 3 מצפים בצורת משולש: בית אשל ליד באר שבע, גבולות שבנגב המערבי ורביבים שהיווה את הקודקוד הדרומי ביותר.
הקמת רביבים ב-1943 התאפשרה לאחר קניית אדמות עסלוג' ע"י קק"ל, שמיד התנחלו על השטח הנרכש 3 אנשים מהקבוצה שישבה בראשון לציון ומאוחר יותר הצטרפו אליהם עוד 6 מחברי הקבוצה.
בשלב מאוחר יותר הגיעה מראשל"צ שאר חברי הקבוצה שכללה גם את הנשים והילדים והם אלו שבנו את החצר והצריפים הראשונים של הישוב.
יואל דה-מלאך שהיה אחד מראשוני המתיישבים ברביבים, שהיה בוטניקאי וחוקר חקלאי הקים את תחנת הניסיונות של רמת נגב והחל לחקור את התאמת הגידולים למים מליחים והיווה שותף למיכאל אבן ארי במחקרו על אגירת מים על פי שיטתם של הנבטים בחוות שבנו בעבדת ושבטה.
משלחת אונסקו"פ שהגיעה ארצה ב-1947 מטעם האו"ם כדי להכין את הצעת החלוקה של ארץ ישראל עם עזיבת הבריטים הצפויה, הגיע לרביבים וכשיואל הראה להם את חלקת הגלדיולות שגידלו המתיישבים הם לא האמינו למראה עיניהם ורק כאשר השופט השבדי שהיה חבר בצוות ניסה לשלוף פרח מתוך החול, מתוך מחשבה שתקעו אותו רק עבורם ולא הצליח לעקור אותו, הבינו חברי המשלחת שאכן הגידול הינו אמיתי.
יש אומרים שזו אחת הסיבות העיקריות ששכנעו את חברי הועדה לכלול את רוב שטח הנגב במדינה היהודית וזאת מתוך הבנה שרק היהודים מסוגלים להפריח את השממה וזאת בניגוד להצעות החלוקה הקודמות שבהם הנגב היה אמור להישאר בשליטה בריטית וחלקו הצפוני תוכנן לערבים.
בימיה הראשונים של רביבים, הובאו לישוב מי שתייה שנקנו מהשבט הבדואי ביר עסלוג' ובמקביל החלו לבנות מפעל מים לישוב בניהולו של דב קובלנוב, מהנדס מים, איש העלייה ה-3 שגר בישוב.
קובלנוב תכנן את הסכרים על נחל רביבים ואת תעלות ההטיה אל בריכות המים והמאגרים ואכן עם בואו של השיטפון הראשון המאגר התמלא והשמחה רבתה, אך כעבור מספר ימים הסתבר שכל המים חלחלו לקרקע והמאגרים התרוקנו ולכן היה צורך לצפות את הבריכות בזפת כדי למנוע חלחול ולחכות לשיטפון הבא.
ואכן מפעל המים שנבנה ברביבים ב-1944 היה לפרויקט הגדול והיקר בארץ לפני הקמת המדינה ופתר את בעיות המים לישוב למשך כ-10 שנים.
אחרי קום המדינה היה ברור שבלי צנרת מים סדירה לא תהיה בנגב חקלאות ותעשייה מודרנית ולא יקומו בה יישובים חדשים, היות וצינור המים שהוקם ב-1947 עבור 11 הנקודות לא הגיע עד רביבים.
צינור המים מקו באר שבע הגיע לרביבים רק ב-1955 ואילו קו ירקון נגבהגיע לישוב ב-1956 ומאז מפעל המים המקורי הפסיק לתפקד.
קישור למסלול טיול מומלץ המכיל את האתר.