בית העלמין הצבאי בקריית ענבים
בית העלמין הצבאי של קריית ענבים מוקדש ברובו לחללי חטיבת הראל פלמ"ח, אותם חללים שנקברו תוך כדי קרבות לשמירת הדרך לירושלים בתש"ח.
היות ובסיס היציאה של לוחמי החטיבה היה בסמיכות לקיבוץ קריית ענבים, שעלה לקרקע ב-1920 היה זה אך טבעי לקבור את חללי חטיבת הראל בסמוך לבית העלמין האזרחי של הקיבוץ וכך התפתח בית עלמין צבאי שנושק לבית העלמין האזרחי.
במהלך מלחמת תש"ח נפלו בקרבות החטיבה 418 חללים מתוך 1,200 חיילי החטיבה ובנוסף כ-550 פצועים, חטיבה שמפקדה הראשון היה יצחק רבין וזאת בהיותו בן-26 בלבד, שהוחלף על ידי יוסי טבנקין, עת רבין עבר עם יגאל אלון לחזית הדרום.
האנדרטה הממוקמת בלב בית העלמין, עוצבה, תוכננה ופוסלה על ידי אביו של אחד הלוחמים היותר מפורסמים ב-תש"ח הנושא את השם אהרון שמי, אך ידוע בכינויו ג'ימי עליו נכתב הספר 'חברים מספרים על ג'ימי' המהווה את תמצית הקרבות וההווי של לוחמי החטיבה בתש"ח.
בסופו של הספר נכתב קטע שכתב אביו של ג'ימי, מנחם שמי, כתוספת לסיפור חיי בנו:
"ביום השלושים למותו של ג'ימי, בעלייה לקברו, סיפר אידל, חברו הטוב של ג'ימי, שבימי הקרבות היו סרים הוא וג'ימי עימו לבקר את בית הקברות. היו משוחחים, מעלים זיכרונות על החברים שנלחמו ונטמנו כאן. באחת השיחות הללו אמר ג'ימי: הבט וראה איזה בחורים עצומים שוכבים כאן! פאר הנוער שלנו קבור באדמה זו! אתה יודע, כשתיגמר המלחמה אבוא הביתה, אבקש מאבא שיתכנן תוכנית של מצבה גדולה ראויה לזכרם. המלחמה נגמרה, והנה גם בני שוכב עם השוכבים באותו מקום. שמרתי בליבי את הדברים שסיפר לי אידל וראיתים מעין צוואה של בני בטרם מותו. ניגשתי לערוך את תוכנית המצבה..."
ואכן האבא מקים אנדרטה לזכר חבריו של גימי, המזכירה במעט בקווי המתאר החיצוניים שלה את האריה השואג מתל-חי, כלומר הבסיס המעובה בעוד החלק העליון הינו צר, כאשר בגוף האנדרטה יש חדר זיכרון הפתוח רק ביום הזיכרון לחללי מערכות ישראל ובו מוצגות תמונותיהם של כל חללי חטיבת הראל.
קטע נוסף המתאר את ההווי ההזוי בו חייו הלוחמים מובא גם בספר 'יונה ונער' של מאיר שלו שמקורו לקוח מהספר 'חברים מספרים על ג'ימי':
"בית הקברות היה במרחק של כמה מאות צעדים, והוא גדל והתרחב מיום יום. הוא הפך והיה לחלק בלתי נפרד מההווי היום-יומי שלנו. חוטי מחשבה נוגים מאד, מחשבות שלא כדאי היה להעלותן על דל-שפתיים, נמשכו מאיתנו, החיים עדיין, אל בית קברות זה, ולא היה מפלט מהן. בגלל ההפגזות היו חופרים לרוב את הקברים בלילות, ולחיילים ששמעו את הנקישה האטומה של המכושים לא היה תמיד ברור הדבר, אם חופרים את הקברים לאלה שכבר נפלו, או שמכינים אותם למפרע בשל הדוחק בזמן...מספרים על ג'ימי שעבר באחד הלילות עם יחידה ליד בית-הקברות, וממעלה הגבעה ראה חברים מהמשק נתונים בעבודת חפירה. החיילים תחלחלו. "את זה מכינים בשבילנו!" מחשבה זו ננעצה בראשו של כל אחד. "היי שם! אתם! עבדו שם מהר! היו מוכנים! אנו כבר יצאנו..." צעק ג'ימי למטה, בכוון לבית-הקברות. העניין הפך כאילו להלצה. הרושם הראשון טושטש במידת מה והיחידה המשיכה את דרכה בכיוון אל הרדאר..."בתאריך 23.4.48 י"ד בניסן, ערב פסח, חטיבת הראל קיבלה פקודה לכבוש את נבי סמואל. הקרב היה אסון נורא שעלה במחיר של עשרות הרוגים. ההרוגים הובלו בשקים אל הקיבוץ, ושם הוציאו אנשים מחדר האוכל בעודם שרים "מה נשתנה הלילה הזה מכל הלילות...". ואומרים להם: "יש כאן עשרות גופות. לא יודעים מה לעשות איתם". את הגופות שמו בעליית הגג של הרפת של הקיבוץ (בית האבן הראשון פה), ובאותו יום התקבלה ההחלטה להתחיל לחפור קברים מראש, שאם חס ושלום מחר ניקלע לסיטואציה דומה, ושוב נעמוד בפני מציאות של עשרות גופות שלא יודעים איפה לקבור אותם, שלא נגיע למצב מאד חמור ביהדות, שנקרא "הלנת המת". מאותו יום שומעים בקרית ענבים: "בום! בום! בום!" וה-בום! בום! בום! אלו אותם מכושים שדופקים בסלע, המכושים שדופקים להם במוח, כי הם מבינים שהקברים נכרים עבורם. כך התפתח הומור שחור, ויש הרבה סיפורים על אנשי חטיבת הראל שירדו אל לבית הקברות ושמו פתק שבו כתוב "שמור"! "תפוס"! "זה בשבילי"... "זה בשביל החבר שלי.. "הוא רוצה עם הרגלים לשם"... "לא! עם הפנים לשם...."
מכל חלקה קטנה בבית העלמין, אפשר לשלוף סיפור מרגש עד דמעות על דמות החלל ואכן הדבר הראשון שתופס את העיניים עת מביטים על הכיתוב במצבות הינו גילם של החללים שנע מגיל 15 שנים, כלומר נערים שיקרו בקשר לגילם וזאת על מנת להתגייס לפלמ"ח ולעקוף בכך את גיל הגיוס החוקי שהינו 17.
כמו כן בולטים על גבי המצבות שמות החיבה של הלוחמים, כמו שמו של אהרון שמי שהיה ידוע בכינוי 'ג'ימי' ושל נחום אריאלי שכונה ע"י חבריו בשם 'ג'וני', אליהו סלע בשם 'רעננה' שמעון אלפסי בשם 'אלפונס', חיים פוזננסקי, שכונה בשם 'פוזה' שהיווה דמות מופת לכל מכיריו ותמונתו הייתה מוצגת על שלוחנו של רפול בהיות רמטכ"ל כאות התייחסות להערצתו למנהיגותו של 'פוזה' ועוד, שכן הכינויים היה חלק מההווי חיי הלוחמים באותם הימים.
קוד מספרי של הסיפרה 17 שנכתב בתחילת מספר אישי של חלל על גבי המצבה, הינו עדות לכך שהחללים חוילו לאחר מותם בקרב וזאת מהסיבה שחלק מהחיילים נלחמו טרם גויסו רשמית כחיילים.
כל מצבה מספרת סיפור, כל שם הינו עולם ומלאו, אך לכולם אותה מצבה עם אותן אותיות ואותם פרחים.
קישור למסלול טיול מומלץ המכיל את האתר.
קישור לאתר הנצחה של חטיבת פלמ"ח הראל
