בית הכנסת הקראי
שאלה ראשונה שנשאלת במפגש ראשוני עם הקראים היא האם הקראים הם יהודים והתשובה לכך היא חד משמעית בהחלט, זאת מכיוון שאין מחלוקת על יהדותם, אך יש מחלוקת על ההלכה שלהם.
כשבודקים את ההלכה הקראית מול ההלכה הרבנית, הדמיון עולה על ההבדל וזאת משום שהקראים מקבלים את כל התנ"ך כמו ביהדות, אך ההבדלים מהיהדות הרבנית, מתבטאים ב-2 הבדלים עיקריים:
א. היחס לתורה שבע"פ, כלומר הקראים אינם מקבלים אותה כדבר תורה, שכן גם ביהדות יש דאורייתא ודרבנן, אך מבחינת הקראים המשנה והתלמוד הם בגדר דרבנן, כלומר דברי אבותינו המה ולכן יש דברים שעולים בקנה אחד עם הכתוב בתורה ואותם הקראים מקבלים, אך דברים שאינם תואמים את הכתוב בתורה הם לא מקבלים.
הם לא דוחים את המשנה והתלמוד באופן מוחלט, אך מקבלים חלק מזה בצורה סלקטיבית. ב. סמכותו של הרב, כלומר ביהדות זה מתבטא באמירה מפי רבן גמליאל 'חייב אדם ללכת אחרי רבו אפילו יאמר לך על שמאל ימין ועל ימין שמאל'.
ומנגד טוען ענן בן דוד, מייסד הזרם הקראי: 'חפשו היטב בתורה ואל תישענו על הרבנים'.
אצל הקראים הרב הוא יועץ מקצועי, בעל ידע רחב, אבל לא מישהו שצריך לציית לו אוטומטית.
הקראים מופעים לראשונה על המפה רק מהמאה ה-8 אך לדעת המחקר אין ספק שפעילותם החלו שנים קודם לכן וזאת מתוך ידיעה שאחרי חורבן בית המקדש השני החלה דיקטטורה הלכתית של רבן גמליאל וממשיכיו, שנימנו על זרם הפרושים, להצר את צעדי הקראים שמקור תפיסתם הדתית הינה מזרם הצדוקים ולכן יריביהם הפרושים מחקו אותם מהזיכרון הקולקטיבי של עם ישראל ובכך להשתיקם לעד.
תקופת הפריחה הקראית החלה במאה ה-8 בבבל, בתקופתו של ענן בן דוד, יהודי שנמנה על משפחת הנשיאים, מראשי הגולה לבית דוד ובהיותו דמות כריזמטית וחזקה כדי לקום ולאומר את דבריו בקול רם ולרכז בכך סביב מנהיגותו קבוצה שחשבה אחרת.
החכמים הקראים בגולה הטיפו לעלות לארץ ישראל וליישב אותה כדי להחיש את הגאולה ואכן חלקם עלו לארץ והתיישבו בעיקר ב-3 מקומות: ברמלה בה הקימו 2 בתי כנסת בחברון בה שרד רק בית העלמין העתיק ובירושלים בה נמצא ברובע היהודי בית הכנסת הקראי העתיק ביותר.
עם הכיבוש הצלבני במאה ה-11 חרבה הקהילה הקראית בירושלים ורמלה וכתוצאה מכך נדד המרכז הקראי מהארץ לאיסטנבול ובהמשך במאה ה-12 הקהילה עברה לאזור אוקראינה וליטא ועם הקמת המדינה עלו רוב בני הקהילה הקראית לארץ ממצרים, אליה הגיעו בנדידותם לאוררך השנים.
היהדות הקראית מתבססת רק על הכתוב, כלומר הקראים מפרשים את התורה בדרך הפשט וזה הדבר החשוב ביותר בעיניהם, בעוד שהיהדות הרבנית מתבססת בעיקר על הדרש.
כדוגמא להבדלי התפיסות בין הקראים לרבנות הוא חג החנוכה, בעוד שאצל הקראים לא מציינים אותו כחג דתי היות וחנוכה הופיע לראשונה בספרי המכבים המוגדרים כספרים חיצוניים לתנ"ך, בתפיסת הרבנות, בברכות הדלקת הנרות אומרים: 'ברוך אתה ה' שציוונו להדליק...' למרות שזה ציווי דרבנן ולא ציווי דאורייתא.
המשפט 'לא תבשל גדי בחלב אימו' המופיע בתורה, מופרש ע"י הקראים לפי הפשט: לא לבשל את הגדי בחלב של אימו ולכן זה אסור, אך אין איסור לאכול בשר וחלב יחד.
ימי צום שמוזכרים בתנ"ך מקובלים גם על הקראים: עשרה בטבת, י"ז בתמוז ותשעה באב.
הקראים לא מניחים תפילין כיוון מפרשים את המילה 'טוטפות' כהתייחסות לזיכרון, כלומר שהתורה צריכה להיות בתודעה כל הזמן ולבוא לידי ביטוי במעשי האדם, כל העת.
גם לכתוב בספר דברים 'וּכְתַבְתָּם עַל-מְזֻזוֹת בֵּיתֶךָ, וּבִשְׁעָרֶיךָ' הקראים מתייחסים לזה כמו מטאפורה ולכן שמים מאין סמל על המזוזה, בצורת לוחות הברית, שמייצג את כל התורה ואת עשרת הדיברות ומסמן שזה בית יהודי.
אצל הקראים הציציות הם בצבע כחול ולבן כאשר הצבע הכחול מופק מכל מקור טבעי או סינתטי כלשהו בעוד ביהדות הרבנית הציצית רק בצבע לבן, כי הצבע הכחול מוגדר לפי ההלכה רק לחילזון ארגמון שמפיק את הצבע והיות והוא אינו בנמצא, לא משתמשים בכחול.
הקראים לא חובשים כיפה באופן רגיל, אלא שבזמן תפילה בבית הכנסת שבו גם גברים וגם נשים חובשים כיסוי ראש ורק רב או שוחט קראי חובשים כיפה באופן קבוע.
בבית הכנסת הקראי אין שולחנות וכסאות והתפילה מתבצעת בעמידה ללא נעליים, כפי שנאמר למשה וגם ליהושע 'שַׁל-נְעָלֶיךָ, מֵעַל רַגְלֶיךָ כִּי הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אַתָּה עוֹמֵד עָלָיו, אַדְמַת-קֹדֶשׁ הוּא'.
הקראים מתפללים רק 2 תפילות ביום – בוקר וערב, כנגד שני הקורבנות בבית המקדש.
מבנה התפילה והתנועות אצל הקראים מלווה עמידה, השתחוויה, כריעה, בריכה, קידה נפילה אפיים, נשיאת עיניים, נשיאת ידיים ופרישת כפיים, תנועות האלה מוזכרות בתנ"ך.
בית הכנסת מהווה 'מקדש מעט' ולכן צריך לבוא בשעריו במצב של טהרה, מצב שבא לידי ביטוי כיום רק ברחצה פשוטה במקלחת.
מעמד האישה אצל הקראים שווה למעמד הגבר. כלומר עדות אישה שווה לעדות הגבר. המשפט 'קול באישה ערווה' לא קיים אצל הקראים ולכן נשים שרות גם בבית הכנסת. הברכה הרבנית 'ברוך שלא עשני אישה' מתורגם אצל הקראים 'ברוך הבורא בצלם אנוש'. בטכס הנישואין הקראי האישה חותמת על הכתובה הכתובה בשפה העברית ולא הארמית יחד עם הגבר והיא מהווה מאין הסכם בין שניהם.
העדה הקראית בארץ מונה כ-40,000 איש ועוד כ-10,000 איש בתפוצות. רוב הקהילה מרוכזת באשדוד ורמלה ועוד 8 קהילות קטנות ברחבי הארץ.
רוב רובם הקראים אינם דתיים ואינם מקיימים מצוות ועל כן אם אין שום הבדל בינם לבין יהודים חילונים ועל כן מתקיימים במדינת באישור הרבנות נשואין בין יהודים לקראים.
קישור למסלול טיול המכיל את האתר.