מצפור הל"ה
סיפור הל"ה מתחיל ב-14.1.48 עת המנהיג הערבי עבד קאדר אל חוסייני, החליט לכבוש את יישובי גוש עציון, שלמרבה המזל ההתקפה הזו נכשלה, אך בעקבותיה נשלח מברק מעוזי נרקיס מפקד הגוש אל מפקד מחוז ירושלים, ובו נכתב שלוחמיו אמנם הצליחו לבלום את ההתקפה הערבית, אך באם תהיה עוד התקפה, בלי תגבורת נוספת הגוש ייפול.
ישראל אמיר מפקד מחוז ירושלים, נתן מיד הוראה לסגנו דני מס, לארגן קבוצת לוחמים לעלות על רכבים ולהגיע באותו לילה לגוש עציון.
דני מס החליט בגלל אירוע שקרה חודש קודם במסלול הנסיעה, ללכת ברגל עם לוחמיו ולא לנסוע, אך לרוע מזלם הם התבלבלו בדרך, ומתוך חשש שלא יספיקו להגיע ליעדם בטרם יעלה השחר, הם הסתובבו וחזרו לירושלים.
עם שובו של הכוח לבסיסו, התקבלה החלטה לצאת שוב למחרת, אך הפעם מהרטוב ולא מירושלים וזאת משום שהרטוב הינו הישוב הקרוב ביותר לגוש עציון מחוץ לירושלים.
לביצוע הפקודה, דני מס החליט לנסוע עם לוחמיו מירושלים עד הרטוב, ושם ללכת בציר הליכה בתוך וואדיות שאורכו כ-28 ק"מ ולסיימו בעלייה קשה עד לגוש עציון.
לאחר תדריך שהעביר דני מס ללוחמיו, יצא ביום חמישי ה-16.1.48 בשעה 23:00 כוח שמנה 38 חיילים, שכעבור זמן קצר כמעט ונחשף באלומה של פרוז'קטור שהופעל ע"י הבריטים, לולא החל לרוץ על מנת לתפוס מחסה, שבמהלכה אחד מהלוחמים נפל ונקע את רגלו.
בהיות המסלול המתוכנן קשה לצעידה, פקד דני מס לשנים מלוחמיו לקחת את הפצוע ולחזור אייתו לישוב הרטוב.
מהשלב הזה המשיכו רק 35 לוחמים לצעוד, המשך שאין עליו שום עדות של יהודים על מה שקרה, כי לא היה ברשותם מכשיר קשר, אלא רק עדויות של ערבים ובריטים.
הכוח היה אמור להגיע לגוש לפנות בוקר, אך כשבושש להגיע, התקשרו מהגוש לירושלים לשאול מה קרה ומשם נאמר להם לחכות עד שעות הלילה וכשגם בשלב זה לא נראו סימני חיים מהכוח, החלה דאגה רצינית במרחב, שבעקבותיה הוקם בשבת בבוקר כוח שמנה 90 לוחמים שיצאו מהרטוב באותו מסלול בו צעד כוח הל"ה, על מנת לבדוק מה קרה.
אחרי כ-4 ק"מ הגיעה קבוצת המחפשים לכפר הערבי דיר אבן, ושם ניהלו אייתו קרב יריות שמהלכו ספג הכוח הרוג ומספר פצועים ולכן הסתובב וחזר להרטוב.
במוצ"ש הגיע מברק מירושלים לגוש: 'אמש הגיעה הידיעה המרה שנמצאו 35 גופות בין ג'עבה לבין צוריף.' רק שתי יממות אחרי יציאתם, התברר מה קרה לכח הל"ה.
מתחקרים שנעשו לאחר מלחמת ששת הימים, הסתבר שבשעה שכוח הל"ה התגלה באור ראשון, הם נסו לגבעת הקרב, שהינה גבעה המוקפת ב-3 צדדים בערוצים עמוקים, ורק מצפון מזרח לה, היא מחוברת להמשך השלוחה, לגבעה 603 עליה התאספו הערבים החמושים שהיא יותר גבעה גבוהה ושולטת על גבעת הקרב, נתון שהביא אחרי 10 שעות לחימה לנפילת כל לוחמי הכוח.
פרטים על מהלכי הלחימה ולנעשה אחריה, התקבלו מהמפקד הבריטי של משטרת חברון היימיש דוגאן, שהובא במיוחד לארץ לצורך המחקר והוא שזרע אור על כל הסיפור:
ביום ששי ה-17.1.48 התקשרו הערבים למשטרת חברון ודיווחו על קרב גדול מול היהודים, וביקשו עזרה בפינוי הפצועים הערבים, עזרה שאכן הגיעה ופינתה פצועים ערבים לבאר שבע, שסיפרו במהלך אשפוזם שהם תושבי הכפרים ג'עבה וצוריף.
למחרת, בשבת יצא דוגאן ושוטריו לצוריף על מנת לתחקר את תושביו, ושם סופר לו שמי שגילה את הכוח הישראלי היו שתי נשים ערביות שקמו מוקדם בבוקר כדי לקושש זרדים להסקה, ושמעו מתוך החשכה רחשים ומיד החלו לצעוק: אל יהוד, אל יהוד, קריאה שגרמה שכל הגברים בכפר יצאו תוך דקות מהבתים, חמושים בכלי נשק.
במקביל, הכוח הישראלי נס מהכפר דרך הוואדי אל תחתית גבעת הקרב ושם ניסה להתחבא עד יעבור הזעם, אך כשנוכחו שהערבים גילו אותם, הם רצו לראש גבעת הקרב, כאשר במקביל הערבים רצו לגבעה 603 השלטת.
דוגאן סיפר שמצא 5 גופות יהודיות במדרון הגבעה ועל ראש הגבעה עוד 30 גופות שחלקן עם פצעים חבושים וכמה מכתבים מגואלים בדם, שאבן מונחת עליהם, שהוא לקח אותם למשטרה, אך בעת הפינוי הבריטי הם נעלמו.
דוגאן ביקש מהערבים שהיו אייתו לעזור לו בריכוז הגופות תמורת תשלום, מתוך תכנן לבוא למחרת עם חמורים ורכבים כדי לאסוף את כולן על מנת להעבירם ליהודים לקבורה. מיד כשהגיע לחברון במוצ"ש, שלח מברק לירושלים עם הודעה רשמית על 35 ההרוגים.
ביום ראשון כמתוכנן, לקח דוגאן רכב גדול וירד לכפר כדי לאסוף את הגופות, אך כשהגיע לכפר סיפרו לו המקומיים, שהגיעה אליהם שמועה שיהודים הגיעו למרחב במטרה לכבוש את הכפר ולכן מתוך כעס הם פתחו את שקי הגופות והשחיתו אותם בסכינים.
דוגאן, כשראה את מצב הגופות המחוללות, הבין שאסור לו להביאן כך לירושלים, וכדי למנוע תסיסה ביישוב היהודי, לקח את כל 35 הגופות, והביא אותן לקבורה בגוש עציון ביום ראשון בלילה.
עם תום מלחמת השחרור, לוחמי הל"ה וגופות נופלי גוש עציון, הובאו למנוחות בבית הקברות הצבאי בהר הרצל.
קישור למסלול טיול המכיל את האתר.