פרשת איקרית ובירעם
פיקוד הצפון של צה"ל, יוצא ב-14.10.48 לאחרון המבצעים הגדולים של מלחמת העצמאות בצפון הארץ - 'מבצע חירם', שנועד להשלים את כיבושו של הגליל העליון וזאת לאחר שמערב הגליל נכבש מוקדם יותר במבצע 'בן עמי'.
כמפקד המבצע נקבע האלוף משה כרמל, שהיה מפקד 'חטיבה כרמלי' ונשא בעת ההיא בתואר מפקד חזית הצפון.
ללא מסמך רשמי, אך על פי עדויות, דוד בן גוריון נתן הנחייה מפורשת למפקד החזית הצפונית, לדאוג לכך שבתום הקרבות לא תישאר אוכלוסייה ערבית בטווח של כ-15 ק"מ מהגבול עם לבנון, גבול שנקבע בין המנדט הבריטי והצרפתי בהסכמי פולה - ניוקומב בשנים 1923-1921.
הנחייתו של ב.ג. לגירוש תושבי הכפרים הערבים והקמת חיץ נקי עד לגבול, נבעה מחששו שמא מדינת ישראל לא תקום על בסיס יהודי איתן מבחינה דמוגרפית.
ואכן במהלך 'מבצע חירם' כוחות צה"ל כובשים את המרחב ודוחקים ממנו החוצה את האוכלוסייה הערבית, כאשר במקומות מסוימים הערבים ברחו בעצמם, במקומות אחרים היה צורך לנהוג בצורה קיצונית על מנת להבריח את הערבים ממקומם.
בפועל מגמת הגירוש הצליחה, למרות שחלק מהפליטים הצליחו להסתנן חזרה לשטח ישראל, אך היו גם מקרים יוצאים מן הכלל שהיו תולדה של החלטות מקומיות של מפקדים שהיו אנשי האזור והיו ביחסי ידידות עמוקים עם אחדים מתושבי הכפרים הערביים כדוגמת ערב אל עראמשה, פסוטה, מעיליא, ג'יש ואחרים ולכן בהם לא התבצעה ההנחיה לגירוש והם נותרו על תילם.
לאחר סיום הקרבות הסתבר שבתוך החיץ נותרו מספר כפרים שתושביהם לא התפנו כדוגמת איקרית ובירעם, כאשר תושבי בירעם הם נוצרים מרונים ותושבי איקרית הם נוצרים יוונים קתוליים, שטענו שלא השתתפו בקרבות נגד היהודים ויותר מכך בהיותם נוצרים הם לבטח זוכים להשגחתה של הכנסייה ולכן אין שום סיבה לברוח מפני כוחות צה"ל.
אלא שבסוף הקרבות, נכנסו כוח צה"ל, בהוראתו של מפקד החזית, לשני הכפרים איקרית ובירעם ומודיע לתושביהם שעליהם לעזוב את הכפרים לפרק זמן קצוב של כמה שבועות עד שתתייצב החזית ואז יתאפשר להם לחזור לבתיהם.
מאחר שהקרבות הסתיימו ואי אפשר היה לדחוק את האנשים לתחומה של לבנון, חלקם מפונה לכפר ראמה וחלקם לוואדי ניסנאס בחיפה.
בראשית שנות ה-50 תושבי איקרית פונים לממשל הצבאי ומבקשים לחזור לבתיהם בהתאם למה שהובטח להם, המושל הצבאי עונה להם שאין רישיון להחזירם ואסור להם לזוז ממקום מושבם.
בצר להם הם פונים כבר בראשית שנות ה-50 לבג"צ וזה קובע חד משמעית שעל מדינת ישראל להחזיר לעותרים את נחלתם, אלא אם כן שר הביטחון, מסיבות ביטחונית שוקל ומחליט אחרת.
הצדק המשפטי אומר להחזיר אותם, אבל מאז ועד היום כל שרי הביטחון חושבים אחרת ומדי שנה, שרי הביטחון באשר הם, לדורותיהם ומפלגותיהם, חותמים על צו מנהלי שמונע מאנשי בירעם ואיקרית לחזור לכפריהם.
במהלך השנים הם פנו שוב ושוב לבית המשפט והקביעה של בית המשפט הייתה בדיוק אותה קביעה, עד שבאחרונה, בית המשפט קבע ואמר 'אין מתקנים עוול בעוול' ומאחר שכבר חלפו כל כך הרבה שנים, יש לפצות את העותרים בפיצוי כספי, אך אין חובה להחזירם לכפרים, כי החזרתם לכפרים תהיה משום מעשה עוול לאנשים שיושבים יותר מ-60 שנה על אדמותיהם, שאלו הם אנשי ברעם, שומרה ויישובים אחרים שחילקו ביניהם את אדמות תושבי איקרית ובירעם.
במהלך השנים אנשי איקרית ובירעם בשום פנים ואופן לא ניתקו קשר עם המקומות, יותר מזה, בשנים האחרונות, כשהתחילו לדבר על זה שאי אפשר לתקן עוול בעוול, הם אמרו שהם מוכנים לוותר על האדמות החקלאיות תמורת פיצוי כספי, אבל ביקשו שמדינת ישראל תקים עבורם שני יישובים קהילתיים, אחד לעקורי איקרית על הגבעה של איקרית ואחד לעקורי בירעם על הגבעה של בירעם, כמו עשרות יישובים קהילתיים שהוקמו באזור הגליל על ידי מדינת ישראל בשנים האחרונות, שכן מאז 1948 הם עדיין נמצאים במעמד של פליטים.
הכפר עצמו איננו, כי בשנות ה-50 וראשית שנות ה-60, כשדוד בן גוריון נתן הנחיה כללית למחוק מהנוף את הכפרים הנטושים, הבולדוזרים וחיילי ההנדסה שפוצצו את הבתים, לא התייחסו שונה לכפרים אלו מאשר לאחרים והם פוצצו לחלוטין.
ברבות השנים, היו משפחות מבין אנשי איקרית ובירעם שחתמו בשקט על הסכמים וקיבלו פיצויים, הובטח להם ששמותיהם ונתוניהם לא יפורסמו ולכן לא ידוע בדיוק כמה מהם עשו כן.
במהלך השנים היו שני מאורעות שבהם הובטח להם שוב שהם יוחזרו, האחד במהפך ב-1977, כשמנחם בגין אמר 'לא יעלה על הדעת שבמדינה דמוקרטית שיש בה הפרדת רשויות, הרשות המבצעת תמנע החלטה מפורשת של הרשות השופטת ולכן כשאתפוס את מקומי כראש ממשלה אשנה סוף סוף את העוול ההיסטורי שנעשה בפרשת איקרית ובירעם'.
באו אליו שרי הביטחון שלו, עזר ויצמן, ארנס ואריק שרון ואמרו לבגין, כל אחד בתקופתו לא להתעסק עם הדבר הזה, היות ולבגין הייתה הערצה גדולה מאוד לגנרלים, הוא קיבל את דעתם.
המאורע השני היה כשעלתה ממשלת רבין השנייה ופרופ' דוד ליבאי שהיה שר המשפטים שלו אמר 'לא יתכן שבמדינה דמוקרטית הרשות המבצעת תמנע החלטה של הרשות השופטת' ובכל זאת בא רבין, שהיה גם ראש הממשלה וגם שר הביטחון וביקש מליבאי שאת העניין הזה ישאיר לו להחליט ולנווט וכך היה.
כיום, גם האוכלוסייה של בירעם וגם האוכלוסייה של איקרית, מונה כמה אלפי אנשים שהם בני הדור השני, השלישי והרביעי וכמובן אותם אנשים שהיו אז צעירים ונותרו עדיין בחיים וזוכרים עדיין את המקום באופן חי וברור, מגיעים לשרידי כפרם לקיום פולחנים וטקסים, אך אינם חיים בנחלת העבר שלהם.