בית המוטור
המבנה המכונה בית המוטור שהוקם ב-1910 שימש בקומת הקרקע שבתוכו, מסד למשאבת מים ובקומה העליונה מקום למגורים.
למרות ימת הכנרת, מרחב הכינרת הינו אזור יבש היות וכמות המשקעים הממוצעת בו היא כ-350 מ"מ בשנה, כמות המספיקה בקושי כדי לגדל דגנים, או גידולי שדה, אך לא מספיקה לגידולים כמו פירות או ירקות, ולכן נבע הצורך בתוספת מים לחקלאות.
למימוש תוספת המים עבור החקלאות, הוחלט להשתמש במי הירדן, ולשם כך חפרו תעלה במפלס גובה המים של הירדן, שבתוכה הניחו צינור מהירדן עד לבאר הנמצאת בסמוך לבית הקיטור.
מי הירדן זרמו אופקית בצינור ומילאו את בור המים, שאת מימיו המשאבה שאבה והזרימה לחלקות המעובדות.
סביב בית המוטור התפתחו במהלך השנים סיפורים על ראשוני המתיישבים ובהם על משה ברמן שהיה המנהל הראשון של חוות כנרת, ששלח מספר חלוצים מחצר כנרת והושיבם בבית המוטור, על מנת לגדל ירקות בשיטת האריסים כלומר, לא מתעסק איתם ביומיום, אך הם צריכים לתת לו חלק מהיבול שקיבלו, כי הוא בעל המשאבה ואחראי לשטח שלהם וביתרת התוצרת הם מרוויחים לעצמם.
מיטב החלוצים של חצר כנרת התגוררו באתר פרקי זמן שונים, וביניהם קבוצה המכונה 'שלישית היחד' שכללה את מאיר רוטברג, נח נפתולסקי ובן ציון ישראלי, שהיו מהאבות המייסדים של כינרת.
מאיר רוטברג שהיה מלך המעדר של העלייה ה-2 עת התמיד יותר מכולם בעבודת המעדר נח נפתולסקי שבמהלך השנים הוסב למורה לחקלאות, נדד בכל הארץ והפיץ את תורתו, וכן בן ציון ישראלי שהיה מנהיג הקבוצה ונותר בקבוצת כנרת עד היום בו נהרג באסון מעגן ב-1954 עת מטוס קל צנח לתוך קהל שנכח בטקס זיכרון לזכר הצנחנים שלא שבו ממלחמת העולם ה-2: חנה סנש, חביבה רייך, אנצ'ו סירני, אבא ברדיצ'ב.
כמו כן גם ברל כצנלסון התגורר באתר ובין השעות בהם גידל ירקות, תיעד את כל מעשיו ומחשבותיו בכתיבת יומן.
פרשה טרגית שהתרחשה סביב האתר, נסובה על התנהגות חלוצי כנרת לקבוצת עולי תימן שעלו ארצה ב-1908 והובאו לאתר ב-1911 ביוזמת המשרד הארצישראלי, על מנת לעזור בייבוש ביצת כינרת.
אנשי העלייה ה-2 שחיפשו כל הזמן את הפועל הטבעי היהודי, ראו בבני תימן את המודל הזה, למרות שבמקור הם בכלל לא היו פועלים בתימן, אלא צורפים וסוחרים, אבל בגלל פשטותם, וצניעותם, החליטו שהם מתאימים לעבודה חקלאית.
מצוקת התימנים באה לידי ביטוי במכתב ששלח ב-1923 הרב דוד צאירי, מנהיג התימנים באתר להנהלה הציונית: "הרשוני נא לבאר לפניכם את מצבי כמות שהוא. זהו לי אחת עשרה שנה, שעזבתי את ארץ מולדתי תימן ואבוא ארצה – ישראל. פה אני מתגורר במשאבת המים אשר על יד המושבה כנרת, ואני סובל פה הרבה מאוד. כל חמורי נגנבו לי ע"י גנבים שחדרו לתוך הבית, וגם עופות אי אפשר לי לגדל פה, יען שהשועלים אוכלים אותם, וגם בלילה לא אשן כי קול המכונה מנדדת את שנתי מעיני. ומחלת הקדחת תוקפת אותי לפרקים – זהו מצבי העגום פה בבית החרב הזה, בבית הזה נפלה בתי מהסולם ותמות. כי הלא חורבה היא ואין אדם יכול לדור בחורבה. ובכן, בהיות שההנהלה הציונית נזקקת תמיד לעזרתם של התימנים, לכן הנני מבקש מאת כבודו לחוש לעזרתי ולגאלני מהחורבה הזאת, שהביאני עד דכא, ולסייע בידי שאוכל להתיישב בישוב של יהודים בבית אשר יסכון לדירה. בתקווה כי בקשתי זו תמצא הד בלבבכם." ואכן התימנים סבלו מאוד ורבים מהם מתו ממלריה, כולל ילדים ותינוקות, שנקברו בבית הקברות בכינרת.
החרפה מול קבוצת התימנים החלה ב-1926 עת החלו לבנות את בתי הקבע של חברי קבוצת כנרת שגרו מ-1913 בחצר כנרת, בבקשה מההנהלה הציונית לפנות מכנרת את התימנים, בטענה כי הם אחרים ושונים וגם אין מספיק אדמות לכולם.
בשלב הזה החל מאבק, שבו התימנים סרבו לעזוב את המקום בטענה שאחרי כל הסבל והקושי שסבלו לאורך שנים הם מסולקים, מאבק שלא נשא פרי וב-1928 הם עזבו לרחובות וקיבלו בעת עזיבתם אף פיצוי כספי, 8 משפחות שסירבו לעזוב מרצונם, הועלו על משאיות והכריחו אותם לעבור למרמורק שליד רחובות, ושם הם הקימו את המושב התימני הראשון.
קישור למסלול טיול המכיל את האתר.